התזכיר יעודכן עד להצגת הספר כולו.

תזכיר אסטרטגי ישראלי

מבוא

האזרח הקטן מבולבל, הוא לא מבין מה לעשות כדי לשנות את המצב.

נראה לו שגם בשמאל וגם בימין חלק מן האמת. אז במה לבחור?

הוא גם לא תמיד מרגיש שיש בתוכו הכלים, מלבד השכל הישר, כדי להבין ולנתח נכון מה קורה באזורנו.

אז מביאים לו על מסך הטלוויזיה שני פוליטיקאים, אחד משמאל אחד מימין, אשר חוזרים על המנטרות שלהם וזהו! מכאן הייאוש מלמצוא דרך וכלים לפתרון של שלום לטווח ארוך עם שכנינו.

זה מפתיע! מדוע? כי כמו שלומדים מדור לדור את התנ"ך ואת התלמוד, אנשים שונים

מסביב לעולם, מזה יותר מאלפיים שנה ועד היום כתבו על נושאי מלחמה ואסטרטגיה.

כמות הספרים בתחום יכולה למלא ספריה שלמה.

אך מתברר, דווקא במדינה כמו שלנו אשר נמצאת במלחמה מתמדת על קיומה, שאפילו אצל קברניטים ואלופים של ישראל, הבורות בתחום מדהימה פעם אחר פעם.

אנשים רבים, מן האזרח ה"קטן" ועד למנהיג, לא מבססים את ראיית המצב ולא מתייחסים כלל לידע שהצטבר מתחילת ההיסטוריה עד לימינו.

האזרח מן השורה כמוך וכמוני, שבסה"כ רוצה לחיות חיים נורמאליים במדינה זו, נשאר עם מעט זמן פנוי למחשבה עמוקה בנושא כ"כ קריטי, ונשאר לדעתי בתוך הזרם המרכזי השקט, בן ערובה ומטולטל בין שמאל מתאבד לבין ימין משוגע.

לכן אני מנסה ע"י יצירת ספר זה לרכז עקרונות מלחמה ואסטרטגיה מכל הזמנים, הזכורים ונלקחים מהמומחים בתחום. הוספתי לדבריהם שאלות ממשיות על עצמנו ועל אירועים שקרו לנו, רחוק, ככל האפשר, מן הנאום המוכר של פוליטיקאים (אשר ברובם ספק בי באם הם מאמינים בכלל בדבריהם הקבועים).

אני מקווה שבעזרת הליכה קלה וליניארית [מן היסודות אל החוקים של היום] לתוך הנושא, בעזרת חלק מהאסטרטגים הגדולים שהיו בעולם, אתה, קורא יקר, תרגיש יותר בטוח בעמדותיך. כולי תקווה שאתה תבין טוב יותר את המתרחש, ובלי ההתלהבות הריקנית של דוברי הבלים.

ברצוני ב"תזכיר" זה להיות קצר, ממוקד וקליט. לא תמצא כאן כל דבר בנושא כי ניסיתי להתרכז במה שנחוץ באמת לאזרח ישראלי. כנראה שנאלצתי לחתוך ב"בשר החי", אך משאלתי שתחזור מפעם לפעם לתזכיר זה כדי להיעזר בו במשך השנים הקרובות, ושתוכל איתו לנתח מצבים ודיבורים עתידיים.

אני לא אקח עמדה מעבר לדברי החכמים, אשאל שאלות ואזכיר עובדות. מעבר לכך זכות לכל אחד לא להסכים, זה בסדר, הנושא האסטרטגי לא סגור לוויכוח.

A רקע והגדרות בסיסיות

התחילו ללמוד וללמד על הנושא מזמן

אנו לומדים כצעירים את הפתגם הלטיני "BELLUM PARA PACEM VIS SI",

(באם רצונך בשלום היכון למלחמה).

בסין התחילו להתעסק בנושא גם מוקדם מאד: כך מתחיל הספר של סון טסו (ZU SUN): "המלחמה [אמנות המלחמה וארגון הכוחות] הינה נושא בחשיבות חיונית למדינה… הדרך המגיעה להישרדות או להעלמות. חיוני ללמוד את הנושא על בוריה."

משפט זה נכתב לפני כ-2,400 שנה, כבר אז הוא צדק.

בכל הזמנים ובכל המקומות כתבו מלחמה ואסטרטגיה. מלכים, גנרלים, דיפלומטים, קצינים, אינטלקטואלים, כולם העשירו את המחשבה והידע בתחום.

לא תמיד היה מדובר רק במורשת קרב ובתיאור של קרבות. מספר אנשים מתוכם הכינו בסיס מחשבתי איתן להבנת העולם והכללים הנחוצים לשרוד בו.

אנחנו מדינה חזקה אך קטנה במזרח התיכון, אנחנו לא יכולים לאפשר לעצמנו לחיות בלי להבין, כאזרחים בוגרים את משמעות המלחמה, הסכסוך הקיים וכל השלכותיו על כל פעילות שאנו נוקטים.

מלחמה הינה דבר רציני מאד. החכמים הציגו מסקנות הבונות חלק מלקחי ההיסטוריה. הכל כתוב, יש רק להחזיר... עטרה ליושנה וללמוד מחוכמתם.

אני בסה"כ רוצה להזכיר את קולם כי הם כתבו כבר (כמעט) הכל על אסטרטגיה ומלחמה (ושיווק). בעזרתם, אנו ננסה להתקדם בהבנת העולם שמסביב לנו.

לא נעים, לא קל, אבל השקרים שאנשים רבים זורקים עלינו ולעצמם גורמים למשברים ולהתעוררויות קשות הרבה יותר, אשר בחלקם היה ניתן לחסוך. לכן ניסיון ספר זה.

שני מסרים חשובים שעלי להעביר מהתחלה:

אלימות

CLAUSEWITZ: "מלחמה הינה פעילות אלימה במטרה להכריח את האויב לבצע את רצוננו". קרל פון קלאוזביץ נחשב במערב כ-הנביא, הפילוסוף והאסטרטג הגדול מכולם בתקופה המודרנית.

עליו ועל הגדרתו נחזור לא פעם, אותה כדאי להכיר בעל פה.

מסר 1: לא ניתן להפריד בין מלחמה לבין אלימות. אין פעולה אלימה רחבה ללא קורבנות, גם מן הצד הנתקף, גם מן הצד התוקף.

לכן, לחשוב שלא יהיו פצועים ומתים באוכלוסיות, בכוח האויב, או בכוחותינו, זו אשליה מסוכנת.

ברור שצריך לנסות להקטין את המספר, אך אין אפס תקלה בתחום. פעולה אלימה מביאה (יכולה להביא ביסודה) קורבנות, הרס, חורבן. מי שחושב שדברים אלה ניתן למנוע טועה ומטעה. להיפך, הוא יכול לגרום לאבדה גדולה יותר. קורה אפילו שמוות של כמה חוסך מוות של אלפים. נשאיר את הוויכוח בצד ונזכור, האלימות בפנים.

קלאוזביץ מוסיף בתחילת דרכו שצריך להפריד בין האויב לנשקו, ומטרה זו הינה בהגדרה מטרת הפעילות הצבאית. הוא מוסיף על מוסר ועל התעלמות מאלימות והברוטאליות: "לא ניתן להכניס עיקרון ממתן בפילוסופיית המלחמה עצמה בלי ליצור אבסורד... אין גבול לתופעת האלימות". הרגישות לאלימות קיימת אך הינה תלויה באורך זמן הפעילות. לכן חשוב לנסות לקצר זמן הפעילות הצבאית עד לניצחון.

סון טסו, הואיל שמדובר על קיום המדינה, מסביר כמה חשוב להכות את האויב,

וכולם אחריו.

היסטוריית כל עם נקובה בדם של בודדים שחוו טרגדיות. אך מנהיג אמיתי לא יכול, אסור לו, לשקול מעשיו אפילו פעם אחת על פי שיקול דעת זה.

נראה קדימה (בפרק על ה"מוסר") שמעבר להפרדה ברורה בין טוב לרע, יש להפריד באופו ברור בין המוסר אשר מתאר התנהגות רצויה של הפרט, לבין צרכי הפוליטיקה של הקולקטיב - הצורך הקיומי של המדינה ולכן מדיניותה. נכון הוא רצון של הפרט להימנע מפעילות אלימה כלשהי. לא נכון להשוות קני מידה ומבחנים בין איש בודד ומדינה.

מצב "נורמאלי"

MACHIAVELLI (III): "הרצון לכבוש הינו בוודאי דבר שטחי וטבעי מאד, וכל פעם שאנשים שיכולים יעשו זאת, ישבחו אותם או לפחות לא יאשימו אותם על כך."

בשנת 1943, בלב מלחמת העולם השנייה, יצאה לאור אנתולוגיה על אסטרטגיה הצבאית ("STRATEGY OF MASTERS") בניהול ופיקוח של EARLE MEAD EDWARD . החלק השני, התקופה המודרנית, מתחיל עם הגעת המנהיגים האזרחים לניהול מלחמות. כאן, מספר שנים לפני קום המדינה, כתוב: "ההנחה הנפוצה מאד שהשלום הינו המצב הנורמאלי (=הטבעי) ותמידי של החברה..."

מסר 2: המלחמה הינה דבר טבעי, נצחי, חלק מן העולם. לשמור על השלום דורש מאמצים תמידים. בכל היסטורית העולם, מעט מאד שנים, כ- 250 בסה"כ, ידעו "שלום" על כל חלקי כדור הארץ.

תמיד עם חזק חיפש להשיג את נכסו של השכן, תמיד בשם האל, העושר, הפוליטיקה הפנימית והבינלאומית, נלחמו. דבר זה כמובן בעוצמה מוגדלת כאשר מדובר בדיקטטורות אשר זקוקות לקיום של אויב חיצוני.

המחשבה שהשלום הינו המצב היציב, הנורמאלי, הבסיסי, היא מחשבה יפה, אך פשע של עיוורון שאין כמוהו עבור מנהיגים. שליט החולם ומבסס דיפלומטיה על מחשבה זו הינו פושע נגד עמו. לכן אין להיכנס, עבור המנהיג השקול, לאובססיה לחיפוש השלום בכל מחיר, כדבר טבעי, שניתן תמיד להשיגו. תנאים להשגת שלום יציב אחרים לגמרי.

למרות רצון הפרט הלגיטימי בחברה נאורה, מנהיג שקול לא יכול להיכנס ל"טריפ המסוממים" בסגנון: "אני רוצה להאמין בשלום... צריך לעשות הכול, לתת הכול תמורת שלום... לא יכול להיות שאין פרטנר... חייב להיות פתרון... הנה הוא כאן, עוד כמה מטרים... (וכמובן בהישג יד)..." ישנם אפילו קורבנות השלום.

לא! אין תמיד בחיים פתרון לכל דבר, מצב או מקום, לא במיידית.

לכן, בגלל שאנו מדברים על סבל אנושי, חייבים להיות שקולים וזהירים במעשינו, וקודם כל ללמוד מן העבר. מלחמה היא אמנות אולי, כי אין דבר מדעי לגבי פעולה והצלחה. יחד עם זאת ישנם כללים ברורים המביאים צבאות ועמים להצלחה או לאסון.

תזכורת והסברים על עקרונות אלה, הם לב ליבה של תזכיר זה.

הניצחון האמיתי (חלק ראשון)

אני לא מתכוון שהשלום אינו מצב ראוי, ברור שכן! הוא אפילו ישים מתחת תנאים מסוימים.

רק תרבויות (יש כאלה) פרימיטיביות בעליל יכולות להצדיק מלחמה וקורבן. תמיד אלוהיהם של הברברים צמאי דם. לא משנה אם המנהיג שלהם מאמין בזה או משתמש בנימוקים דתיים או אחרים כתכסיס תעמולתי בלבד, מילא ההמון, העדר, בולע הכל.

בגלל שכל המומחים מכל התקופות מבינים שבסופו של דבר גם המנצח מפסיד והמלחמה הינה הפתרון הגרוע, הם הגיעו למסקנה פשוטה. אף אחד מן האסטרטגים הגדולים לא אהב את המלחמה לעצמה.

סון טסו: "בדר"כ לעשות מלחמה אינו אמצעי טוב. רק צורך אמיתי גורם לכך. כל שיהיו סופם וטבעם של הקרבות, הם הרסניים למנצחים עצמם."

לפי סון טסו, המנהיגים הצבאים הטובים ביותר הינם אלה שניצחו לפני כל פעולה בשטח: הוא מתכוון שהצד השני מבין שהשכן מאורגן, כמדינה חזקה ושעלות קרבות גבוהה מדי מול התועלת.

נכון, אסטרטגים אלה, אשר מונעים שיתקפו אותם כלל, לא מקבלים קרדיט על ניצחון, שמם, רוב הזמן נשכח, כי הדם לא זרם ברבים לטובת התהילה שלהם. "כך, האלה שמומחים באמנות המלחמה מכניעים את האויב ללא קרב".

מתחת למנהיג שמונע מלחמה כי לא מעיזים להתעסק אותו, רק אודות לאישיותו המוכרת, כך ממשיך הדירוג: כאשר אין לו ברירה המנהיג אשר משתמש בתכסיס במקום אלימות עדיף וטוב יותר. עורמה טובה גם מוסרית על אלימות כי מונעת חורבן וסבל.

רק לאחר מכן מדרגים מנהיג שמנצח מלחמה "פעילה", של אלימות וקרבות. גם כאן, מי שמנצח מהר ומשתדל לחסוך בכוח ובאלימות מוערך טוב יותר.

עבור ה"חושבים" את המלחמה, כולל הגנרלים, מנהיג אשר אוהב קרבות הינו איש ירוד ופושע.

גם אם הנושא שנוא, עלינו להבין את תופעותיו.

סוגי מלחמה – מן התיאוריה אל המציאות

מאז ומעולם ניסו למיין סוגים שונים של מלחמות.

התערבות, כיבוש, תוקפניות או הגנתיות, עבור בניית המדינה, של רודנים נגד עמם, של הגנה עצמית, עבור עזרת בני הברית, עפ"י רמה כמותית של הכוחות, טכנולוגיה ורמתה, לקראת עצמאות, של תיקון גבולות בלבד, עבור צרכים לאומיים או כלכליים, מלחמות דת וכו'...

הפרידו גם כמובן בין מלחמה על יבשות, ים ואוויר, עם או בלי נוכחות אזרחית...

קשה בעצם להפריד בין סוגים שונים כי רוב המלחמות מרכזות מספר תארים בבת אחת, אשר יכולים גם להשתנות בדרך. זאת בלי לדבר על פרשנויות למחלוקת.

לכן אין טעם להיכנס כאן לוויכוח זה, נציין רק מספר נושאים:

א- המלחמה הקלאסית בין מדינות אינה הסוג היחיד (קודם זה היה ברור הרבה פחות). היא בעצמה השתנתה פלאים בשתי המאות הקודמות.

ב- אנשי אסטרטגיה בולטים מדגישים כי מלחמת אזרחים היא המלחמה האכזרית והדוחה ביותר. מבחינתם אין אסון גדול לעם מאשר מלחמת אזרחים. ברצוני להדגיש נקודה זו לכל אזרח אחראי, בפרט למטיפי אהבת אחים בפה בלבד.

קלאוזביץ מסביר בהצגת הגדרותיו שהמלחמה אמורה להגיע לרמה אינסופית של אלימות וחיפוש משאבים. יחד עם זאת, הוא מדגיש שבפועל, המלחמות לא מגיעות אף פעם לנקודות הקיצוניות ביותר.

עפ"י קלאוזביץ מטרתו של המנהיג הצבאי הינה לחפש את הקרב, הרגע המיוחד של ההכרעה שבו הוא יביס את צבא האויב. כן, קרה שגורל של אימפריות הוחלט תוך מספר שעות בלבד. אבל, הסיפור הגדול לא נמצא בדרך כלל בקרב אחד וזהו.

קלאוזביץ כמובן מתחיל להגדיר כך את המלחמה, אך מייד עוזב את הקרב היחיד לטובת המערכה, שהופכת כוללת באמת, השואבת את כל משאבי הכוח הקיימים בשני צדדי הסכסוך. גם כאן, במלחמה הכוללת, קלאוזביץ מסביר שהשמדת האויב - קצה רצון הלוחם - רחוקה מלהיות הכלל בפועל.

מלחמה מוגדרת כמעט תמיד כמערכה של סדרת קרבות, רצופים או לא, עד לסיום המערכה. הקרב הקובע, באם ישנו כזה, יהיה אולי האחרון בסדרה. האסטרטגיה נתפסת כניהול המלחמה כולה.

חיפוש הקרב הגורלי היה תמיד מטרה של הצד החזק בלבד, כי אודות לגודלו או לעליונותו, תמיד היה צפי שכל העניין ייגמר ביום אחד (יום הדין) וזהו.

ה"תלמיד" שלו, דלברוק, מעמיק בנושא ומאשר בפועל קיום של שני סוגי אסטרטגיות:

אסטרטגית ההשמדה של האויב, של ניצחון ברור ולזמן בלתי מוגבל, כאשר הצד השני נשאר ללא סיכוי להילחם שוב. אסטרטגית ההשמדה

(NIEDERWERFUNGSSTRATEGIE) עוברת דרך קרב מכריע כאשר העיקר הוא לבחור זמן, מקום ופריסה נכונה של השטח. המטרה: ניצחון מוחלט.

מקרים אלה היו בודדים (או שההיסטוריה מחקה הרבה מהם).

ברוב המלחמות אנו נמצאים בפועל עם אסטרטגיה אחרת: אסטרטגית השחיקה (ERMATTUNGSTRATEGIE) או דו-פולארית, המתבססת על שני עקרונות: קרב ותמרון (ראה בהמשך). באסטרטגיה זו, הקרב היינו רק אחד מן האמצעים לנצח, לא היחיד.

כאשר כוח צבאי לא מספיק, או ש- האויב גדול מדי, אין אפשרות להשמיד אותו או לכבוש את ארצו, לא ניתן לכפות את רצוננו על רצונו - אז לא ניתן למנהיג צבאי אלא לשחק בין קרב לתמרון. במקרה זה הוא יחפש מגע וקרב ככל האפשר בזמן שמנגד, הצד החלש יחפש רק להימנע מכל מגע בין צבאות, כל עוד מצבו לא משתנה.

זאת אומרת שאנחנו גומרים עם שני צדדים שיכולים להשתקם, לפרוח שוב. אנחנו עכשיו מתחילים לעזוב את העולם ה"אבסולוטי", השחור/לבן כדי להתקרב למציאות.

מסקנה: יש להיזהר מבעלי פתרונות בסגנון "נחסל וננקה", זה אפשרי, זה לא קורה.

מסקנה: מלחמה לא נגמרת בקרבות, לא מוגבלת בשטח הצבאי. יש לה שלבים, הפסקות בלחימה, צורות שונות, עד לרגע שבו יכולים להגיד שהסכסוך נגמר. היא גם לא חייבת להיגמר בחיסולים בלבד, אלה בביטוי ברור שרצונו של צד אחד בוטל, שנושא הסכסוך איננו יותר.

אהוד ברק ביקש ב-קמפ דייויד בדיוק את זה, הצהרה פלסטינית על "סוף הסכסוך" בדרך לסיכום הוויתורים.

כאן, בנושא התחרות והכלים להתמודד מולה, המלחמה מתקרבת לשיווק ואנו יכולים לחזק את הדמיון הרב בין שני המערכות: תקופה ארוכה, קרבות, רצונות ושליטה.

עולם השיווק יכול בהחלט להשתמש ולא סתם בשפה הצבאית, למרות שמטרתו אינה להרוג אלא "רק" לנצח.

מה יעשה הצד החלש? כמובן, האסטרטגיה השנייה היא הנכונה באם אתה הצד החלש. התקווה היא ש-לאט לאט, עם הרבה קרבות קטנים וניצול כלים אחרים כגון תכסיסים ושיתוק, אתה תצליח לכפות את רצונך על האויב או אפילו להשמידו.

נדירים גם במערכה הארוכה הרגעים שבהם מגיעים למאמץ המוחלט, הקיצוני: ישנן הפסקות בין קרבות, הכוחות מחולקים בשטח רחב, האינטרס הפוליטי לא תמיד מצדיק מאמץ קיצוני, אחד מן הצדדים מעוניין ברגיעה זמנית...

"הסתבכויות של החיים האמיתיים מחליפות את המוחלט והקיצוני התיאורטיים". [קלאוזביץ]

ראינו למשל בזמן המלחמה הקרה איך שני המעצמות ידעו למנוע סכסוך גרעיני.

רוב הזמן ברגע האמת צד אחד מוכן לסגת, להרוס את הכול, המדינות ומנהיגיהם בד"כ שקולים.

מלחמה וסכסוך

"מלחמה הינה פעילות אלימה במטרה להכריח את האויב לבצע את רצוננו."

(תרגום אצל י. הרכבי: "מעשה אלימות, שמטרתו לאכוף את רצוננו על יריבנו").

בימי קלאוזביץ, פעילות אלימה הייתה שייכת למדינות, לא כמו היום שאלימות שייכת גם לארגונים לא ממשלתיים או בינלאומיים של טרור.

הנושא השני בהגדרות קלאוזביץ, שחייב לתפוס את תשומת ליבנו: התנגשות רצונות.

אנחנו בדו-קרב בין עמים, מעליו דו-קרב בין צבאות, מעליו דו-קרב בין מנהיגיהן.

מעל המוראל, מעל הקרבות, מעל הנסיבות, יש בין המנהיגים מרוץ לשבור את רצונו של השני.

חלק זה של המלחמה לא פועל רק עפ"י ההיגיון: "רצון האדם לא מושך כוחות בדייקנויות הגיוניות".

כאשר הדגשנו את הדו-קרב בין אריאל שרון לבין ייאסר ערפת, אנו היינו בעצם מפשטים, חלקית כאלגוריה, את התנגשות הרצונות בין העמים (למרות שבצד השני אין דמוקרטיה), בין מטרותיהן לבין מטרותינו.

קלאוזביץ - 3 מרכיבי המלחמה: "הכוחות הצבאים, השטח, רצון האויב".

בגלל שהגדרתו מוגבלת באפיון האלימות הפיזית, [חיילים ושדה הקרב בלבד], ומלחמות כיום לא מסתפקות בקנה מידה זה, כדאי לעבור למושג רחב יותר, הכולל מלחמה צבאית וכל המצבים והמרכיבים האחרים שאינם שייכים למצב שלום: מה שהאסטרטג האלוף הצרפתי לוסיאן פוארייא (POIRIER LUCIEN) קורא "סכסוך".

גודל המידות, גיוון האפיונים ושדות הקרב השונים, לא רק הצבאיים, ההמשכיות בזמן באינטנסיביות השונה הופכים את המילה מלחמה ללא מספקת.

סכסוך

הוא מעדיף מושג זה על ה"דו-קרב" של CLAUSEWITZ, כי לדעתו המושג האחרון לא מגדיר מספיק את מורכבות הנושא. פעם, היה עוד אפשר להשוות עם דו-קרב בין שני נסיכים או גנרלים המפעילים כל אחד גוף צבאי דומה, כאשר החשיבות הייתה על ה"כיצד" מפעילים אותו ברגע הקריטי, הקרב, ולאורך כל המערכת. סכסוך מתחיל לפני מלחמה גרידא ולא חייב להסתיים לאחר הפסקת האש או חתימת הסכמים.

במובן הזמן, השטח הפיזי וההיבטים הנוספים, סכסוך הינו מושג כולל יותר.

כפי שנראה מאוחר יותר, זה גם נכון עבור האסטרטגיה של המזרח הרחוק: מלחמה לא מתחילה עם החיילים, קרו דברים קודם.

אסטרטגיה וטקטיקה – 4 רמות

בפשטות, קלאוזביץ: "הטקטיקה היא השימוש של כוחות הצבאים בקרב, אסטרטגיה היא השימוש של הקרב למטרת הסוף הפסוק של המלחמה".

אנו יכולים לחלק כל פרק לשניים ואנו מגיעים ל-ארבע רמות.

אנו זקוקים למומחים צבאים בכל תחומים אלה.

1. מן החיל עד למפקדו השוקל התקדמות ועמדה עפ"י השטח והפקודות שעליו לבצע בקרב או באירוע, בשטח הקטן המוגבל הזה הפעילות נחשבת כטקטיקה.

זו הטקטיקה הקטנה שבמובן הכללי אנו קוראים טקטיקה. בתקופת המדיה המודרנית, נגיע לזה, ישנה אפשרות לראות פעולה טקטית להפוך לבעיה אסטרטגית, אפילו אם מדובר בשניות, בדקות.

2. בהכנות עמדות הקרב, בזמן המפגש האלים ובסיומו, המפקד העליון בשטח מנהל מערכת מקומית מורכבת אך עדיין הקשורה לקרב זה בלבד. בהתייחסות למורכבות ולגודל הכוחות, וגם לגבול הנסיבתי בתוך מערכת כוללת גדולה בהרבה, אנו אומרים שהמפקד עוסק בטקטיקה הגדולה.

3. ברמה הצבאית, האסטרטג הגדול, המפקד העליון של הצבא עוסק באסטרטגיה הקטנה, הכוללת את כל טיפול ההכנה והניהול של הצבא בכל אורך זמן הסכסוך.

הלחץ עליו גדול, תיאור הדרישות לתפקיד מפורט נכתב (סון טסו) כבר לפני 2400 שנה.

4. מעל כולם עומד ראש המדינה, המדינאי, האסטרטג העליון שעבורו מלחמה וצבא הינם כלים מדיניים כמו דיפלומטיה, כסף, בריתות, הסכמים בינלאומיים ועוד.

נא לזכור: לא בגלל שמומחה הצליח ברמה מסוימת מובטח שברמה אחרת הוא ימשיך להיות טוב. כמה אכזבות פגעו בנו בשנים האחרונות.

שיווק ומלחמה - ניהול הסכסוך מהכיוון הנכון:

הדימוי בין שיווק ומלחמה מדהים, ההקבלה כמעט מושלמת. כדי להגיע למטרות ריאליות ולאמצעים נכונים, אסור להתחיל מלמעלה, ממגדל שנהב שממנו ה-כאילו אסטרטג הגדול קובע מדיניות ורק לאחר מכן יורד אל העם/שטח להעביר מסר ופקודות. כמו תוכניות שיווק גרנדיוזיות המבוססות על מטרות מנופחות, האסטרטגיה חייבת להתבסס על נתונים אמיתיים אפילו אם ניתן לשנות את המציאות.

אני גם הייתי משווה בין מבצעים להורדת מחירים לאין סוף לבין ניצחונות פיראוס: אתה מנצח בקרב אך נשאר ללא כוח ומשאבים, כאילו אתה הפסדת לא פחות.

הגדרה כללית - אסטרטגיה

הגדרה בסיסית ופשוטה: ישנה מטרה, רצון להשיג משהו. קיימים אמצעים לביצוע, מודרגים עפ"י סדר מסוים. [מטרה + סידור אמצעים] = אסטרטגיה.

לתשומת לב: יש לדאוג למטרה ריאלית ולאמצעים סבירים ביחס לה.

הגדרה מעט מורכבת יותר: אסטרטגיה = רצונות + אמצעים + הדרך לשימוש באמצעים להשגת המטרה. כאן, האמצעים הם בתחום החומרי, היכולת, והדרך היא בחירת הערוצים: שימוש בכוח או אלימות, אי-אלימות, דיפלומטיה...

רצונות

ברוב המקרים אנו קוראים את המטרות "רצוננו". לפעמים רצוננו נכפה עלינו, לא להתבלבל! למשל כאשר תוקפים אותנו וצריך להגן על עצמנו. הרצונות הם בסה"כ המטרות הפוליטיות, האמיתיות שלנו. לשרוד, להביס, להקים מדינה, לכבוש…

המסגרת הכללית שאני מזכיר כאן לא תהיה מספקת באם אני לא מדגיש כראוי את חשיבות הרצון: המטרות והדבקות בהן. נחזור לקלאוזביץ: "מלחמה... במטרה להכריח את האויב לבצע את רצוננו..."

גרסה מודרנית יותר: [ האלוף אנדרא בופר (BEAUFRE ANDRE)]

אסטרטגיה: "אמנות הדיאלקטיקה של הרצונות המשתמשת בכוח כדי לפתור את הסכסוך."

אין אסטרטגיה מוצלחת ללא מטרות ברורות, מציאותיות ורלוונטיות.

מה אנו רוצים, מה חשוב לנו?

אנחנו כדמוקרטיה רגישים וחלשים יותר מאשר הצד השני להגדיר את רצוננו.

אנחנו תמיד מתווכחים (בינינו), זו חולשתנו המוכרת, בפרט בדמוקרטיה הישראלית המחולקת כ"כ. תחושה היא גם שאנו במגננה ומנסים למנוע תהליך בלתי הפיך של הקמת מדינה.

החיים של האזרחים יקרים לנו ולא סתם כלי פוליטי לשימוש המנהיג כמו אצל האויב.

לא שאנו חלוקים, ברובנו הגדול, על רצון לחיות בשלום עם שכינינו. לא שאנו רואים ב"צורך" של הקמת מדינת פלסטינית (נוספת/כלשהי) אבל אנו מקבלים בגדול שעדיף שכל אחד ינהל את עצמו.

אנו מתווכחים על האמצעים להגיע לשלום, כאשר ידוע לנו שהדרך עצמה הינה חלק מן הפתרון, היא תאפיין את השלום עצמו בסוף התהליך.

חלק מאיתנו מאמין בשלום עיוור, חלק מיואש לגמרי מן האפשרות להגיע להסדר עם השכנים.

אבל בגלל שאנחנו דמוקרטיה ורוב הזמן מנהיגינו חלשים, אנחנו עדיין לא החלטנו סופית מה הם קווינו האדומים.

מזלנו שיאסר ערפאת עצמו העיר חלק מן השמאל הישראלי בפתיחת האינתיפאדה השנייה כדי שיבינו [שוב, חלק] שטעו כאשר חתמו איתו הסכמים. מי ערב שאנו לא טועים שוב ושוב?

התוצאה: אין לנו עדיין כעת מטרות ברורות , עמדה מגובשת. רק הקיצונים שבינינו מגיעים עם הפתרון הכולל, הכול כך ברור ופשוט שלהם (שמאל או ימין).

מולנו ישבו אותם אנשים יותר מ-30 שנה, עם מטרות ברורות, שמעולם לא וויתרו עליהן. האם יתכן ש"אנחנו", בדרך אוסלו ובהמשך, נתנו להם באושר כלים להתחיל לבצע?

כדי לעזור לך קורא יקר לגבש קווי עמדה מינימאליים ולהתאוורר מגודש המושגים שהתחלתי להציג, אני מזמין אותך לשאול את עצמך בכנות, ללא עיוורון או רחמים,

את סדרת השאלות המופיעה כאן.

מספר שאלות ראשונות להמחשה

אנחנו והם: מטרות ואמצעים. רשימה חלקית לצורך המחשה בלבד.

מה רוצה האויב? איזו מדינה? עם איזה צבא, על איזה שטח?

האם אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים עבורנו? האם הם עקרונות מקובלים גם לצד השני?

האם אנחנו עדיין החלטיים לגבי הסחורה שאנו קונים והמחיר?

למה בולט כ"כ ההבדל בין מטרות הרשות הפלסטינית לבין קובעי המדיניות בארץ?

האם אנחנו במלחמה? האם הסמנטיקה - לחימה / מלחמה / סכסוך - רלוונטית?

(לחימה זה טוב – POLITICALLY CORRECT - סביר וסביל, מלחמה זו מילה גסה ומוגזמת, כך ראינו גם בקיץ 2006)

האם אנחנו מנסים להוציא מן האויב את נשקו? מי האויב כיום?

העובדה שמדובר בסכסוך בין עמים שונים בתרבותם, במצבם הכלכלי, דתי, מתוקשר היטב מעבר כל פרופורציה בהשוואה מול כל הסכסוכים הקיימים בעולם במקביל, מקשה על מציאת פתרון לעין.

של מי המטרות הנראות לעין ברורות יותר וניתנות יותר להגשמה?

מה לעשות אם האמת כואבת? להמשיך לשקר - לעצמנו?

ננסה עכשיו להבין מה הן מטרות הצד השני.

מטרות ממול (?)

עבור הפלסטינים, מדובר במלחמת עצמאות, מלחמת שחרור.

לא משנה כרגע אם מדובר בכל ארץ ישראל או רק בשטחים מסוימים בלבד (למי שמאמין בכך). זה חשוב עבור המטרות שלנו לטווח הארוך.

במלחמת שחרור, שבה האויב לוקח באופן שיטתי כל אבן יסוד של הציונות והופך אותה לחלק החוויה ההיסטורית שלו, הכול מותר (באמת?) עקב הכיבוש, הדיכוי השייך לו. אפילו עבור שטח שכבר "משוחרר" שנים.

חשוב לציין זאת עוד יותר כי לאחר שנות אוסלו, הפלסטינים ה"מתונים" לא הכירו בזאת בפה מלא.

הם עוד לא הכירו בזכות העם היהודי לבנות את מדינתו על ארץ ישראל או חלק ממנה.

אפילו השמאל הישראלי "הקיצוני" נדהם בקיץ 2001 בפגישה בציבור עם "אינטלקטואלים פלסטינים - גוש השלום שלהם". עדיין לא נתפס אצלם, מלבד ויתור טקטי בשפה זרה, שלעם היהודי זכות למדינה שלו. אנא להתעורר. בקשר לחמאס, הכל ברור וקל להבנה.

לכן, כל מטרה שלנו המסתפקת רק בשמירה על סטאטוס קוו ניתנת לכישלון.

רק לשמור על הקיים פשוט לא רלוונטי.

הנושא של המטרות קריטי. ראינו שהסכסוך הוא עימות בין רצונות. הראשון שמהסס מפסיד. כדי לסיים סכסוך, חייב הצד השני לסיים לחלום ולהפנים שהוא לא יקבל את רצונו לפחות במלואו.

לא מספיק שהתנאים לא מאפשרים להילחם, אלא ההפנמה שחייבים לוותר כלל על הניצחון (עבורנו היהודים לים – במקרה הטוב), הם חייבים לקבל, בעל פה, בכתב וגם בלב שהחלום נגמר. שהוא בלתי ישים בכל מצב.

הפלסטינים, עשרות שנים, בגלל המנהיג שלהם שהשתמש בהם כבשר להקרבה, היו מוכנים שלא חשוב אם רע להם, העיקר שיהיה רע לנו. באופן מפתיע, בעשור האחרון לפחות, קרה ההיפך: החברה הישראלית נראית מתפתחת ומשגשגת, היפוך מוחלט להידרדרות החברה הפלסטינית שחזרה עשרות שנים אחורה. כואב להם הלב: הם רואים שהעולם מסביב מתקדם, כולל חלק מן העולם הערבי. הם היו פעם חלק מן העולם הערבי ה"מתקדם". הם רואים אותנו מתחזקים ומתקבלים טוב יותר בעולם. הם גם איבדו כל גאווה עצמית והפכו למתבכיינים ולשנוררים הגדולים על כדור הארץ, חשובים יותר מפליטי דארפור, רואנדה... ולא מסוגלים להחזיק את עצמם.

זה לא רק הסיפור של החולים הקשים המגיעים לקבל טיפול בישראל.

הם היו יכולים להיות גשר בין ישראל והמערב לבין העולם הערבי, הם זרקו את עצמם הצידה בפח הזבל של ההיסטוריה. תרבות ה"שהיד" או כסיבה, או כתוצאה מן המצב מדרדרת אותם מהר עוד יותר. כל הנקודות הטקטיות שבהן הם זוכים בתחום התעמולה לא עוזרות לעצור את ההידרדרות. זכותם...

כתבתי "מבט תמים" כי הם גם רואים את ההידרדרות החברה הישראלית כרקמה אנושית עם מדינת רווחה ובטחון אישי, הם רואים את ריקבון השלטון, איך המדינה הופכת לרפובליקת בננות והתקווה האחרונה שלהם היא שקורי העכביש החברתי ימוטט את המדינה מבפנים עד לרגע המבחן.

חרדת אזרחים רבים אצלנו (אני בפנים) שסכנה זו אמיתית וקרבה כל יום יותר.

לכן הם לא הפנימו עדיין, לא וויתרו.

המנהיגים ה"מתונים" שלהם לא אומרים לעמם את האמת, ממשיכים להבטיח את הכל, לא מדברים על מחיר. בהטעיה פסיכולוגית מכוונת, רק הצד ה"חזק" אמור לתת, למסור. הם? רק מגיע להם! משא ומתן ים תיכוני.

מנהיגות ריקה ורקובה גם בצד השני. האם גם לנו וגם להם זאת המנהיגות המגיעה לעמים? העובדה שהם תחת מניפולציה של מדינות זרות (איראן, סוריה, זרמים קיצוניים) לא עוזרת להם להשתחרר מן החלומות.

ומצידנו? כל הזמן מגיבים במקום ליזום ולשנות את המצב לטובתנו. זה רע מאד כי בסכסוך, במלחמה, הנסיבות יכולות תמיד להתהפך, הזמן תמיד לרעתנו. אזכיר זאת עוד מעט. אנחנו גם ויתרנו על ניצחון, גם על זה אפרט. המלחמה המוצלחת שאנו מנהלים נגד פיגועים, עלינו להעתיק אותה לצדדים אחרים של הסכסוך.

נחזור עכשיו כמה צעדים אחורה, לפני פעילות מלחמתית. איך אנו בודקים האם כדאי להתחיל במלחמה? הסינים ענו על זה לפני הרבה שנים. הפרק הראשון של הספר של סון זו נקרא: שיקולים (או: הערכות במובן של שומות או אומדנים). בודקים נוסחאות יחסית פשוטות כדי לדעת אם בכלל כדאי להתחיל מערכה.

B לקראת המלחמה

ניתוחים בסיסים לבדיקת כדאיות להתחיל מלחמה

לפני שאתה מתכוון לתקוף מדינה אחרת (הניתוחים הבאים מתאימים גם לאנשים, ארגונים וחברות מסחריות), כדאי להיעזר במטריצות פשוטות לשיקול הסיכונים.

קודם כל בודקים ע"י משוואות, הערכות ושאלות האם כדאי להילחם או האם יש שיטה אחרת להשיג את רצוננו. זה לא תלוי במזל אלא נתון לשיקול מאד קפדני. בכלל, כל השאלות דורשות תשובות מדויקות ככל האפשר, לא מקרה, לא מזל, לא דברי האל אלא שיקולים מציאותיים בלבד.

רק לאחר מכן, באם מתחילים פעולה, נכנסים לאמנות (המלחמה) כי אז, ורק אז מגיעים לעולם של אי-ודאות (עפ"י מבט מערבי...).

שיהיה ברור, ספר זה לא בא לתת פתרונות או נוסחאות קסם כדי לנצח. אין כזה דבר. יחד עם זאת, רצוי לפחות למנוע תבוסות עם כתובת על הקיר.

1. האם למדינה יש צבא חזק וחוקים טובים?

לבדוק את הצבא, זה מובן מאליו. כאשר אומרים החוקים, מתכוונים לקשרים בין הממשל לבין האוכלוסייה, לגיטימיות הממשל, האם המנהיגים חזקים ואם העם ילך אחריהם להגן על המדינה כגוש מוצק, מאוחד. אויב גם חזק וגם עם שלטון יציב הוא האויב הקשה ביותר. יסוד קרדינאלי. יציבות שלטון פנים היא מפתח לניצחון.

2. בין השאלות הראשונות של סון טסו:

האם אתה מכיר את עצמך? [את המצב הכללי והצבאי שלך]

האם אתה מכיר את האויב? [את המצב הכללי והצבאי שלו]

תשובותיו: אם אתה מכיר טוב את שני קני המידה ושוקל ניצחון, אתה רשאי לתקוף.

אם אתה מכיר היטב רק מרכיב אחד טוב, הסיכוי שלך לנצח קרוב ל-50% בלבד,

כדאי לשפר לפני כל מעשה. תשובה שלילית ל-2 השאלות: אסור לך לצאת למלחמה.

בנסיבות אחרות היה משעשע לחשוב על שאלות אלה ביולי 2006.

3. בהערכות המוקדמות, סון טסו מציג שבע שאלות.

מי יכול טוב יותר לאחד הצבא והעם? למי המפקד העליון הטוב ביותר?

למי יש יתרון לאקלים ולשטח? אצל מי המשמעת הטובה יותר?

למי יש כוח גדול יותר? למי יש החיילים המאומנים יותר?

לאיזה צד השיטה הצודקת ביותר לתגמל ולהעניש?

הוא טוען שניתן לנבא תוצאות המלחמה בעזרת שאלות אלה.

האלמנטים הבסיסיים לקראת מלחמה

סון טסו מזכיר חמישה אלמנטים כלליים באמנות המלחמה:

1. הצדק המוסרי. הוא מבטא אותה הרגשה לממשל ולעם. כך העם יהיה מוכן להקרבה גדולה לצורך המולדת. האזרח הפשוט שייך ומרגיש שייך, ולכן הוא יעשה באמת הכול להגנת המולדת, "הבית". כאן, ונחזור על זה בסוף, הסכנה הקיומית הגדולה מבפנים לעתיד מדינת ישראל.

2. הטבע: אקלים, עונות, שינויי מזג אוויר, גבולות היום והלילה.

3. המצב, השטח: המרחקים, טבע השטח, הגיאוגרפיה כדי למצוא דרכי מלוט עדיפים.

4. הפיקוד, האיכויות הנדרשות ממנהיג מלחמה.

5. המשמעת, תגמולים ועונשים.

מי שלא מבין בהם יפסיד.

המאפיין הראשון של המלחמה: הדבקות במטרה (פוליטית וצבאית)

הדגשתי בפרק קודם את חשיבות המטרות. בעצם, דבקות במטרה הינו העיקרון הראשון המוביל אותנו כל הדרך עד לסוף המערכה. כדי לדעת אם ניצחנו או לא, יש להסתכל במטרות (סודיות או פומביות) שקבענו. אם במהלך המערכה אנו משנים או מחליפים מטרות, זה בעצם לא משנה את התהליך, אפילו אם אפשר לפרש זאת כנסיגה (או התקדמות אם מוסיפים מטרות). הדבקות במטרה לא סתם כראשונה אצל יהושפט הרכבי אשר מגדיר אותה "יסוד הפעולה התוקפנית". בלי יעד עיקרי, אין צורך במלחמה, אין כלום!

ולכן כל הכוחות בשטח, אפילו אם לא נראה כך, פועלות לכיוון הישג מטרה זו.

הריבוע הקסום/מכושף למלחמה

רבים הניסיונות לרכז את האפיונים והעקרונות של המלחמה בצורה מסודרת וברורה. אתחיל לפרט אותם בצורה הנראית לי הקלה ביותר, מן הבסיס אל מסקנות נלוות.

אתחיל במה שמאפיין את טבעה של המלחמה לפני שאדבר על עקרונות לחימה נצחים. אני מקבל בהבנה שהחלוקה שלי לא תמצא חן בעיני אנשים שונים,

זו רק הצעתי להציג את החלקים באופן יעיל.

המלחמה היא פעולה אנושית אשר - עקב מורכבותה, סכנותיה, חשיבות המזל והמסתורין - לא מכירה מקביל בשום פעולת אנוש אחרת. מדובר בדו-קרב מורכב ורב-רמות. דיאלקטיקה דינאמית זו קיימת ומצטברת מרמת השטח עד למטה בעוצמה ובתוצאות גורליות.

כדי להבין את התופעה שנקראת מלחמה, חובה להסתכל לעומק במרכיביה האורגנים, הבסיסיים ביותר, שמסבירים הכול ומכוונים את הכול. נתחיל עם מטריצה בסיסית של מאפיינים. בחרתי בארבעה: ערפל, חיכוך, תמרון, כלכלת הכוחות.

A14 הערפל

המובן הוא אי-ודאות כללית, בכל תחום, מקום ורגע במערכה.

קודם כל במלחמה אתה לא יודע הכול וברור לך שחסר לך מידע חשוב לביסוס החלטות.

המיוחד במלחמה הוא שאתה חייב להחליט בתוך אי-ודאות זו - (נכון, גם בעולם העסקים זה קורה, אבל ההשוואה לא במקום) - גם על עצמך וכמובן על האויב.

ממילא אתה "יודע" בגדול (כמו ישראל על חיזבאללה...) כמה כוחות לו ואיפה הן מפוזרות, אבל יותר אתה מנסה לדעת לעומק הדברים ופחות אתה יודע עליהם, כמו למשל התוכניות הסופיות ולביצוע שבתוך ראש המפקד העליון שעומד בצד השני >> דווקא נושא מרכזי עבור האסטרטג!

זה נכון לתחילת האירוע אבל כמובן הערפל מתעצם במשך הקרבות, הזמן וגודל השטח.

קלאוזביץ: "במלחמה, הרבה מידה סותר מידע אחר, מידע רב עוד יותר לא נכון ורוב המידע לא מוחלט. רוב העובדות לא מוכרות בשלמותן והמוטיבציות שלהן עוד פחות".

בנוסף: יש מה שאנו יודעים, ברגע נתון על דבר נתון, יש את הפרשנות שלנו על פעילות הצד השני, יש את השילוב של אמת ושקר במה שנראה שהוא רוצה לעשות... ובתוהו ובוהו זה עדיין צריך להמשיך לכיוון מטרה מסוימת שקבענו, ולקראו בין השורות, בין מידע מדויק או נכון לבין תעמולת הצד השני.

כי הערפל הטבעי מחוזק ע"י האויב.

חיוני להבין שהערפל קיים בכל מקרה ושאי אפשר לנטרל אותו כליל, להעלים אותו. כדאי לנסות להקטין אותו, למתן אותו - יותר מדויק את תופעותיו - ע"י כלים מסוימים כמו ריגול ומודיעין.

יחד עם זאת, מי שרצה להתעלם לגמרי מן הערפל נופל כקורבנו.

B14 החיכוך friction

קלאוזביץ: "הכול פשוט מאד במלחמה, אבל הדבר הפשוט ביותר [נהיה] קשה".

דוגמה קטנה: החייל בשטח אמור לדעת [עפ"י פקודות] על מי ומתי לירות. פעולה פשוטה וברורה. כמוהו ישנם אלפים, במקומות שונים, ברמות שונות, בתור גושי חיילים ענקיים (דיביזיות...) בתנועה מתמדת, ולמעלה פיקוד עליון המפזר פקודות במטרה להזיז את הכוחות, להפנות את המאמץ לכיוון אחד בלבד.

ובדרך תקלות: תקשורת לא נכונה, לא מובנת, פקודות לא ברורות, פחד של חיילים שלא פועלים עפ"י פקודות אלא עפ"י תחושותיהם, תקלות, קלקולים, בכל הרמות וכל הזמן. החיכוך הוא החול במכונה. בין המודל בתיאוריה של מפקד נותן פקודה וחייל מבצע, לבין המציאות בזמן האש, הבדל גדול.

החיכוך הוא הפקטור המקלקל, המשנה, המעוות בין כל תוכנית לביצוע.

בגלל גודל הארגון, קושי וסכנות הקרב, תרבות הסמוך ולחץ הזמן, ובגלל שאנחנו כל הזמן בתגובה הדדית מול תנועות האויב, הוא בלתי נמנע.

אנו יודעים בחיים שבין המחשבה, התכנון והביצוע, לא פעם אין קשר. כל זה גרוע יותר במלחמה: התנועה, העברת הפקודות, השינויים בין מצבים ושינויי תוכניות ללא הפסקה, יש לא פעם הרגשה ששום דבר לא פועל. כמובן שזה גורם לתסכולים, לסכנות, מפקד עליון זקוק גם כאן לנשימה ארוכה כדי להמשיך לכוון ולארגן את תמרון הכוחות.

דוגמה בולטת, קרב ווטרלו: נפוליאון מקווה שהאלוף גרושי מגיע לעזור לו אך מתברר שזה בלושר המסייע לאנגלים. באותו יום נפולאון הירבה בטעויות והמנגנון המשומן היטב של השנים הקודמות קורס.

C14 תמרון (ריכוז כוחות והזזתן)

אני מאחד שני אלמנטים קשורים בטבעם:

- חופש פעולה כללי ובמיוחד אפשרות להזיז כוחות באופן נכון מול מטרות ותכנון, ולרכז אותן במקום ובזמן הרצוים כדי לרכז כוח עצום בנקודה הקריטית.

- שמירה עליהן כאיום בפוטנציאל, כי כל עוד הצבא קיים, ישנה אפשרות לניצחון.

נפולאון: "אמנות המלחמה הינה אמנות פשוטה וכולה בתמרון, הכל שכל ישר, אין אידיאולוגיה". המתרגם הטוב ביותר שלו היה JOMINI, שניסה בספרו ב-1838 לסדר עקרונות המלחמה:

"העיקרון הבסיסי ביותר לאסטרטגיה [ניהול מלחמה] הוא

1- להעביר ע"י צירופים אסטרטגיים את הכוח הצבאי העיקרי, בזה אחר-זה בנקודות המכריעות של שטח המלחמה, וכמה שאפשר מעל קווי תקשורת של האויב בלי לסכן את שלו.

2- לתמרן כדי לגייס [בקרב] כוח עיקרי זה נגד חלקים בלבד של צבא האויב.

3- ביום הקרב, לתמרן גם, על ידי תזוזות טקטיות את עיקר הכוחות לנקודה המכריעה של שדה הקרב, או לחלק את קו האויב שחשוב [כדי] להכות.

4- להגיע למצב שכוחות אלה [העיקריים שלנו] לא רק שיהיו נוכחים בנקודה הקריטית אלא שיהיו מופעלים עם אנרגיה [מרץ] וביחד, במטרה לייצר מאמץ המתרחש בעת ובעונה אחת.

נפולאון: "אמנות סידור ומיקום הכוחות [PLACEMENT] היא האמנות הגדולה ביותר במלחמה... המעבר בין כוח מגן לכוח תוקף הינו אחת הפעולות העדינות ביותר במלחמה."

שחקן דמקה, שח-מט או גו מבין שבסיס חופש הפעילות היא תזוזה נכונה של הכוחות. טעות בתחום המיקום והזזת כוחות מגלה חולשות לאויב שידע לנצל אותן.

בנוסף, תמרון לא מתוחכם יכול לגרום לאויב להבין את מטרותיך ולפעול בהתאם.

כמובן, במקביל, אם אתה חזק במקום מסוים, זה אומר שאתה חלש במקומות אחרים

וידרשו ממך שתוכל לזוז מהר בכל כיוון במקרה של התקפה.

קלאוזביץ המליץ על צבא פרוסיה, במידה שהמדינה נכבשת, להתרחק ולהתקיים מחוצה לה. כי ללא צבא אין סיכוי לניצחון עתידי. כה חזק כוח התמרון.

במקרה של סיכון לתבוסה או השמדה, בריחה הינה חובה, כדי לשמור על כוח תמרון.

כאשר אתה לוכד את עצמך במקום סגור, אתה פגיע יותר כי לא נשארת לך אפשרות לתמרון. אנחנו יודעים שאין מקום אשר לא ניתן לכבוש אותו בסופו של דבר.

D14

כלכלת הכוחות [תקצוב וניהול חסכוני של הכוחות]

כמו כל גוף, משפחה, חברה, יש לכושר פעולה תקציב. לא ניתן לעשות הכל, לבזבז כל נכסי המדינה למטרת ניצחון. לא משנה כאן אם מדובר בסכסוך מוגבל או במלחמה מוחלטת, אבסולוטית, כוללת...

בכל מקרה, הממון, "עצב המלחמה" אינו בלתי מוגבל.

בצורה פשוטה, בפיו של המרשל פוש [FOCH]: "מי שרוצה להציל את הכול לא מציל כלום". עבורו עיקרון זה החשוב ביותר. כמה סיבות:

- יותר זמן זה נמשך, גדולים יותר הנזק למשק והרצון של האוכלוסייה לעצור את המערכה.

גם עבור פוש, החשוב הוא לרכז מסה מתאימה בזמן ובמקום הנכון. אבל מעבר לתמרון אתה תוקף את האויב בכל מקום עד למציאת חולשתו. המאמץ הזה מחליש אותך במקומות אחרים: לכן יש לבחור מה חשוב יותר ומה חשוב פחות להגן עליו, לתת סדר עדיפות ברור, להיות מוכן להפסיד נקודתית.

- פוש ראה במלחמת העולם הראשונה את גודל הנזק גם למנצחים: מדינות נהרסות, בכל התחומים, במשך זמן ובאינטנסיביות שלא הכירו עד כה.

- קל לבוא עם כוח גדול לכבוש שטח נתון. אבל אז עוזבים, משאירים כוח קטן בלבד להגנה: בצד אחד אתה מוריד מן הכוח העיקרי, בצד שני הכוח שנשאר חלש (לכן מעריכים תקיפה טובה יותר מהגנה).

כמה כדאי להתפרס? צריך לדאוג לרזרבה, לכוחות רעננים למשימות מיוחדות ולהחלפות של חיילים ושל ציוד לא תקינים.

המטרה הבולטת לכלכלת הכוחות הינה לתת יחס נכון לכוח המנוצל מול גודל המשימה: לכל פעולה דרוש גודל שונה של כוח ומאמץ. הרכבי קורה לזה "חיסכון בכוח או מאמץ".

הזכרתי כאן בעקיפין את נושא הריכוז בנקודה הקריטית בגלל המרשל פוש. קשה לי להפרידו מכלכלת הכוחות, אך נחזור אליו בהמשך.

עקב גודל המלחמות וההשפעות על הכלכלה, רק הממשלה, מעל המטה הכללי, מסוגלת ורשאית לנהל את הסכסוך הכולל. אל נשכח שמלחמה הינה אמצעי של הכוח הפוליטי כאשר דיפלומטיה לא מספיקה. על אותו עיקרון המפקד העליון יתקצב את כוחותיו וכך כל מפקד מתחתיו.

אם אנחנו מוסיפים לאלימות את הערפל והחיכוך, את הצורך בתמרון וכלכלת הכוחות, אנחנו מצליחים לא רע לאפיין ולהגדיר את המלחמה ולהבין כל מצב. חשוב לי קורא יקר שתמיד מטריצה זאת תהיה מול עיניך עם הדבקות למטרה. כי מן הקומבינציות המתגלות כאן, ניתן לגזור ולהסיק עקרונות ואפיונים נוספים.

לסיכום: אנחנו פועלים בתוך אי-ודאות, כל מה שאנו עושים מתפקשש, עלינו לדאוג שתמיד כוחותינו יוכלו לנוע בחופשיות ולתקצב אותן נכון. כל זה בשינוי מתמיד עקב פעולות ומצבו של הצד השני. תכפיל במספר מרחבים ושדות קרב, ברמות פיקוד, תוסיף מעמד מוראלי-פסיכולוגי-תקשורתי.

נכון שקל?

מסקנות ראשונות – עקרונות / מאפיינים נוספים

כפעולה אנושית מורכבת, ניהול מלחמה דורש כל הזמן לסרוגין דבר והיפוכו: תהיה מרוכז במקום הקריטי אך תפזר כוחות להגן על כל הנקודות החשובות, תהיה ממוקד במטרה העיקרית אבל תהיה גמיש עפ"י הקורה בשטח, תנוע ותבטיח לך תמרון אך יותר אתה זז ויותר החיכוך פוגע בך – וכן הלאה.

מן המטריצה הבסיסית

1. יש לאי-ודאות לבדה השפעה ענקית על כל התהליך:

אתה (מנהיג - מפקד עליון של מדינתך) לא יודע על מצבו של צבא האויב, מה רצונו הפוליטי-צבאי, מה רמת המוכנות שלו ושל ארצו לקרבות (נזכור למשל רוסיה מול אפגניסטן, עיראק מול איראן). גם ליריב שיקולים והערכות לא מדויקות.

> אז אתה מפתח מערכת ריגול כדי לדעת, וגם הוא.

2. עיקרון שיכול לשבור מאזן במלחמה עקב הערפל הוא פקטור ההפתעה.

היא יכולה להיות נקודתית עם כוח אשר מופיע פתאום ומשנה קרב, עד למתקפה יפנית על פרל הרבור אשר גרמה נזק עצום (לא גורלי אבל...) במגוון תחומים לארה"ב.

לכן אתה שומר על יותר כוחות לתגבור (שנקרה עתודה או רזרבה, ראה מטה) כדי למנוע כל הפתעה. אתה גם מפזר כוחות בצורה שונה מן הרצוי ומחליש את ההתקפה שלך. אתה גם מחזק קווי אספקה ותקשורת, שוב שאיבת כוחות. אתה נותן פקודות לא תמיד ברורות ואנשיך לא מבינים. פחד מהפתעה יכול לשתק ארגון. סכנה זו לא חשובה פחות. כי הרצון להפתיע קיים גם כדי להשפיע על מצב הרוח של כוחות היריב.

יחד עם זאת, עד כה, ככל שהמלחמות התארכו, פחות השפיעה ההפתעה במציאות.

3. מעבר להפתעה חד-פעמית, אי-ודאות בשני הצדדים אומרת שאתה מול היריב תערבב אמת ושקר, ותפעיל "הונאה והטעיה". (הביטוי של הרכבי מנסה לכסות את כל מובני המילה (RUSE. ערמה היא מאפיין יסודי של אסטרטגיה ומלחמה.

אקדיש פרק שלם בנושא החשוב כ"כ ומרתק כי הוא רחוק מלהיות מוגבל לתחבולות פשוטות.

אפילו על הלוח של השח-מט והדמקה, על השולחן של מספר משחקים אסטרטגים, כל החיילים גלויים, אין חפץ מוסתר, ולמרות זאת יכולים ליפול בתחבולות.

אז מה יכול לקרות כאשר במלחמה אמיתית כ"כ מעט מופיע מול עינינו ועוד בצורה לא נכונה?

4. בגלל הערפל ושינוי מצבים רבים, ולמרות הצורך להתמיד במטרה, כדי להיות מסוגל לעמוד מול כמעט כל הפתעה, כדי להיות מסוגל לנצל כל הזדמנות, הצבא (נכון גם באסטרטגיה הפוליטית) חייב להתנהל עפ"י עקרון של גמישות מסוימת. זה מתבטא למשל באפשרות לשנות באופן חלקי ומהיר צורה של דיביזיה וכיוונה: גמישות במחשבה, בתנועה, בשינוי התוכנית...

5. הערפל, בפרט ההפתעה, דורשים מאיתנו לחפש כל הזמן יותר בטחון. זה כולל שיקולים כלפי הישגים אפשריים מול סכנות הקשורות למשימה. איך להבטיח שכל פעולה שלך לא מסכנת אותך, לא מכניס אותך למלכוד. הכל יחסי.

6. כתוצאה מן החיכוך, [קלאוזביץ: "במלחמה, הכל מאד פשוט, אך הדבר הפשוט ביותר הוא מסובך"], חייבים לעבוד בפשטות.

נתתי כמה דוגמאות של סיבות לחיכוך בפרק עליו. כדי להקטין אותו, המסרים בפרט, המשימות, הארגון חייבים להיות פשוטים, עם הגדרות ברורות. למשל, המטה הכללי הרחוק לא יכול להיכנס לכל פרט בשטח, ומסתפק במספר קטן של מטרות ברורות.

כל מסר קל להבנה, לא נותן אפשרות לשני פרשנויות.

ארבעה עקרונות חשובים לשימוש הפעיל של הכוחות במערכה

7. מתקפה ויוזמה. במלחמה, וכמובן בסכסוך, עלינו ליזום, לייצר מצבים (או לנצל מצבים חדשים לטובתנו), לתקוף ולבחור את מקום שדה הקרב במקום שהאויב יעשה זאת. אי אפשר לנצח כאשר אתה כל הזמן רק מגיב לאחר פעולה עוינת. או שאתה רוצה להשיג מטרה ויצרת סכסוך, אז לך על זה ואל תאבד את היוזמה, או שהותקפת ואסור לתת ליריב את הפריבילגיה לקבוע מתי ואיפה נלחמים.

מי לא זוכר את צה"ל (ואת המוניטין שלו, לא פחות חשוב) מנצח אודות ליוזמה שהוא מציג? אודות למפקדים אשר מובילים כוחות קדימה?

והיום? הנושא אינו רק צבאי אלא מדיני לא פחות. מסר ברור צריך לשרת יזום מדיניות ואסטרטגיה. הצד השני צריך להיות מובל. הנושאים לדיון צריכים להיות נבחרים על ידנו. הלו"ז חייב להיות קבוע עפ"י רצוננו (כן, הכול מתחיל במטרות ברורות). בכל תחום עלינו ליזום ולהפתיע.

פעילות צבאית יזומה גרמה לא פעם לאי יציבות בצד השני. לכן מעבר למניעת פיגועים וחיזוק המוראל אצלנו, שימוש באמצעי זה – אם מבוצע בחכמה - נכון מאוד.

"מי שאין לו את היוזמה מפסיד בד"כ, מי ששומר עליה מנצח בד"כ" [גריפית מפרש את סון זו].

8. ריכוז הכוחות, אפקט המסה הכבדה. לא רק שאתה מתקיף, אלא אתה פועל בחכמה:

אנחנו מדברים כאן על עקרון יסודי, על הלב של המאמץ מלחמתי (או שיווקי למרות שרבים בתחום מתעלמים ממנו).

נפולאון היה מדגיש עקרון זה כמפתח להצלחה. עבורו ההחלטה על שדה הקרב נובעת בריכוז כוחות גדולים -ככל האפשר- בזמן הקצר ביותר - בנקודת ההכרעה. תהיה הכי חזק איפה שההכרעה תיפול. לא חשוב כמעט מה קורה במקומות אחרים, משניים בחשיבותם. בעצם, כל התמרון מצדיק רק את הרגע הזה כאשר מופיעה המכה, המהלומה וצבא אחד מפזר, דורס את הצבא השני אשר מבין שמרכז הכובד שלו אבוד ושבעצם, הוא מובס.

>> אם אתה לא מצליח ללא קרב, אז תרכז את הכוחות שלך כדי לנטרל או להשמיד את כוחות היריב, וכדי להשיג מטרה זו, אתה חייב, חייב, להיות המכה בברור במקום המכריע. מהרגע שהגענו לצורך במגע הפיזי, אין מנוס, אין דרך אחרת כדי להגיע להכרעה. אומנם אני חוזר על הדברים אבל אנחנו בלב הנושא. השאלה הטבעית היא, איפה המקום הזה, איך יודעים שאנחנו פוגעים במקום הנכון, ובימינו, האם יש נקודות דומות מחוץ לשדה הקרב הפיזי. גם לזה נגיע.

9. עתודה, רזרבה [כוחות רעננים]. מ-סון טסו עד לאחרון האלופים, כולם מכירים בצורך לשמור חיילים וציוד בצד כתגבור לשימוש ברגע המתאים.

סון טסו למשל מפריד בין 2 סוגים של כוחות: הכוח הרגיל, הפועל בדרכים המקובלות ומתוכנן לקרב, ה-צ'נג (TCHENG) והכוח הבלתי רגיל, למשימות מיוחדות או להכרעה לפעמים פתאומית, ה-צ'י (TCHI).

בעזרת הגמישות ועפ"י הצורך בשטח, כל כוח יכול להפוך מסוג אחד לשני, הכל נזיל.

נקודה לציון אשר הייתה יכולה להיות שימושית מאד בעולם העסקים: אין לבזבז עתודה לשווא, אין לנסות לשנות מצב רע בזריקת עידוד רגעית של כוחות טריים כאשר אין סיכוי לשינוי מצב אמיתי. תרגום הרכבי: "לעולם אין לתגבר כישלון".

דוגמה קלאסית למנהלים המזרימים משאבים עבור פרויקטים או מוצרים כושלים במקום לחזק עוד יותר את הטובים.

העתודה נחשבת היום גם בפוטנציאל שניתן לגייס, אנשים וציוד, בתוך המדינה. ניהול פוטנציאל זה לא יכול להיות מבוצע אלא ע"י הממשל.

עוד נושא הקשור לעתודה: אם תוקפים אותנו מכה ראשונה רצינית מאד, מה נשאר לנו כדי לתת מכת נגד, האם זה מספיק, האם זה מרתיע? מדובר פה על עתודה אסטרטגית, בניגוד לעתודה טקטית בקרב. האיום של אפשרות למכת נגד הוא כוח ההרתעה.

10. תקפנו (גם אם אחרי שקיבלנו עלינו התקפה ראשונה), ריכזנו כוחות, הקמנו עתודה והנה אנו מנצחים. מה נשאר לנו לעשות? מיגור.

אם המטרה היא להכריע את היריב, במקרה הגרוע להשמיד את צבאו, אז אין ברירה, חייבים לסיים את העבודה ולמגר את הכוח המובס: חייב לא להיות אפשרי כל תהליך של שיקום צבא האויב, לא לתת לו שום סיכוי להתרומם מחדש. מה שווה רצון להילחם כאשר אין אפשרות לממש רצון זה?

רוב האסטרטגים מציעים להשאיר (ראה תחבולות) דרך מילוט ליריב כדי למנוע שיילחם מיואש ומוכן למות. לחימה של חיילים ללא דרך מילוט הופכת לקשה הרבה יותר, כי אין להם מילא מה להפסיד.

אבל לא להיות תמים: כאשר הצד השני מתחיל לברוח, חייבים – בלי להסתכן – לרוץ אחריו ולמגרו.

אני זוכר את הנשיא בוש הראשון, מתפלא על הצלחה ועוצר את מלחמת המפרץ הראשונה לאחר מאה עשרים שעות על בגדד. האמריקאים העדיפו לשמור על מנהיג מוחלש במקום מנהיג חדש. אנחנו רואים עד כמה מחשבה זו הייתה מוצלחת. ואנחנו מדברים על א"ב של האסטרטגיה! אנא לא לחשוב שרק בישראל מפספסים.

בגלל שלא סיים את העבודה ארה"ב חזרו לשם בהנהגת בנו "לסיים" את העבודה, ועוד לא סיימו. דרך אגב, השיטה של להשאיר רודן מוחלש כנראה טעות גדולה: נסיבות משתנות.

תזכיר אסטרטגי ישראלי

נשארים כמה עקרונות פחות חשובים (לדעתי, בתיאוריה), אך כדאי להזכירם בדומה לכתוב אצל יהושפט הרכבי. כל נושא קל להבנה.

מנהלה. הדברים כ"כ מסובכים במלחמה, כדאי להתבסס על אדמיניסטרציה יעילה.

שיתוף פעולה. ולא תחרות בין כוחות שונים, בני ברית באזורים או מדינות שונות עם שפות שונות.

בין היתר למנוע תחרויות על היוקרה וסכסוכי אגו בין מפקדים. גם זה עולה לנו בקורבנות.

שמירה על מוראל הכוחות, ז"א על מצב רוח לוחמני מספיק עם תקווה לסוף טוב.

על הפן הפסיכולוגי במלחמה עוד נרחיב.

תפיסה אחרת יכולה להיות למשל השוואה בין משולש שלילי –ערפל, חיכוך, הפתעה – מול משולש פעיל כתגובה, חיובי יותר – תמרון, ערמה, גמישות.

עם הזמן וריבוי הכותבים בנושא, ישנה נטיעה טבעית להוסיף עוד ועוד נושא כעקרון או מאפיין. אנחנו בסיכון לבשל מרק עם יותר מידי מרכיבים ולאבד דעה על חשיבות כל אחד בסוף התהליך.

ערפל, חיכוך, תמרון, כלכלת הכוחות, דבקות במטרה, הפתעה, הונאה והטעיה, גמישות, בטחון, פשטות, מתקפה, ריכוז כוחות, עתודה, מיגור והנוספים, עשינו סיבוב די מקיף של המאפיינים והעקרונות הראשיים של המלחמה. סיבוב ראשוני בלבד, כי נושאים עיקריים זקוקים למידע נוסף.

אזהרות

1 לאחר שעברנו על עקרונות ומאפונים אלה, כלל אחד חשוב לדעת: אין חוקים המביאים לניצחון בבטחה. אין דבר כזה מרשם לניצחון, יש דבר כזה מרשם לכישלון, בצד זה הרבה יותר קל לנבא. אין דבר כזה "אם אתה עושה כך... אז יוצא בדיוק כך".

קורה שכל מרכיבי המלחמה, מאפיינים ועקרונות, כולם נמצאים בתוך התהליך, במערכה - אבל, כל אחד מופיע בצורה שונה, בעוצמה שונה בין מלחמה אחת לשנייה.

מעבר לאמצעי זהירות, לא ניתן לתכנן מה יקרה. ישנן הסתבכויות, ישנם סיכוים, שחלקם ניתן לנסות לתרגם לנוסחאות, אך חשיבות הלא נודע, המזל, הערפל והחיכוך כה גדולה שלא ניתן לקבוע תוצאות מראש. שמעת על מבצע "ענבי זעם" ועל מלחמת לבנון השנייה? לכן אין ספר הנותן מפתח בטוח להצלחה, אני מוכן לאכזב.

2 אסטרטגיה אינה מדע מדויק. זו המסקנה הראשונה מן האזהרה הראשונה. "שטח הבניה האסטרטגי" [ביטוי של לוסיאן פוארייא] בשינוי מתמיד. הספרים על אסטרטגיה אינם תיאוריות שהבא בתור בודק, אלא נכתבו על בסיס ניסיון הגנרלים, הקצינים, הדיפלומטים, המדינאים והמהנדסים שחוו מלחמה ואסטרטגיה. הם הוסיפו את ניסיונם ומחשבותיהם לידע הכללי שהתעשר כך. באסטרטגיה, התחילו מן העובדות וניסו להבינן, לא ההיפך.

האסטרטגים הגדולים תמיד למדו בעזרת דוגמאות מן העבר. מי מבטיח ש-קלאוזביץ היה כותב את יצירת המופת שלו אילו לא היה מפסיד וכלוא בגלל נפולאון?

לכן אנו מדברים על אומנות המלחמה, אלכימיה מיוחדת על איך מתערבים מאפיינים ועקרונות, ולא על מדע עם תופעות חוזרות במדויק על עצמן.

האסטרטג המזיז כוחות ומשאבים, המוביל את כוחותיו עפ"י מרקם ייחודי של מרכיבים בחלל ובזמן נתון, הוא אומן, לא מדען. הקונטקסט עצוב אך המלה אמנות מוצדקת. כגון כישורים ב"תפיסת העין" על המצב של המנהיג, לראות את העיקר בים של מידע גדוש שקרים. להבין במבט אחד את שדה הקרב, כיצד לנוע עליו, זאת אמנות, זה כישרון. גם מן הטבע וגם דרך עבודה והתמחות.

3 לא משנה מה הייתה עמדתם: מאמינים, דתיים הדוקים מאד או חילוניים, כל האסטרטגים הגדולים הפרידו בין אמונתם לבין העולם המציאותי בקשר לנעשה במלחמה.

רק במקרים בודדים בגבול האסטרטגיה, כגון עם הגיאופוליטיקה בתחילתה, ערבבו בין אמונה ועובדות, והתוצאות במקרה זה היו חד משמעית ההרסניות.

הייתי רוצה להוסיף נימה אישית על שני היבטים בנושא. קודם כל, למדנו בהיסטוריית צרפת איך נבנתה המלכות במשך השנים. המלך לא היה בתפקיד בהתחלה בזכות האל. רחוק מזה. לקח מאות שנים עד שהוא הפך לשולט בזכות השמים. התהליך הינו קשור לציביליזציה בלבד והתקדמותה.

מעבר לכך, גם בהיסטורית צרפת וגם בהיסטוריה העולמית, הסיוע מאלוהים היה תמיד מאד נדיב (האל אתנו), כל צד היה טוען בתמיכתו, כל לוחם היה בטוח, אצל כולם, שהוא נלחם עבורו (ונגד כופרים). טראומת מלחמות הדת אשר חצו את צרפת לא פעם וגרמו לטבחים המוניים גרמו לי להפריד כליל בין מעשי האדם לבין האמונה. כמה מתים בשם האל. תירוץ טוב לשליט לשלוח בשר לתותחים ולהסתיר סיבות אחרות למלחמה, ללא ספק, אבל לא יותר מזה. פסיקה זו בהחלט אזהרה.

C עובדות ולקחים היסטוריים 1

לפני שנעמיק במספר מאפיינים יסודיים של המלחמה, ברצוני להזכיר ארבע טעויות נפוצות מן ההיסטוריה כדי שנוכל ללמוד ולהפיק עקרונות פוליטיים מהן.

החוקים פשוטים, הטעויות מוכרות.

1. עם מי אתה חותם?

"השלום טוב מאד מפני עצמו, אני מסכים, אבל מה תועלתו עם אויבים ללא תום-לב?" [לה-פונטיין]. כאשר אנחנו חותמים הסכם כלשהו, הדבר הראשון שאנו בודקים, זה מי הוא המתחייב מולנו.

הסיפור מוכר מן השאלה על נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון: "האם היית קונה רכב יד שנייה מן האיש הזה?" [זה לא מנע ממנו להיות נשיא מעורך כטוב לארה"ב למרות הרושם הרע שיצא מאישיותו ומנפילתו].

מדוע אני שואל? בגלל הסכמי אוסלו. כל המנהיגים הערבים וחלק מן הפלסטינים אפילו הזהירו אותנו: ייאסר ערפת לא כיבד שום הסכם מעולם. דווקא הפעם הוא יתחיל?

נעזוב את ההסכם בצד, טוב או לא טוב, זה פשוט לא רלוונטי!

קודם כל לא חותמים הסכם עם נוכל. התברר לנו עם השנים (לא למסונוורים ה-עדיין מאמינים) עד כמה כל הזמן ערפת לא התכוון לרגע לכבד אותם. בראיון לערוץ הראשון לפני כמה שנים, ביום ההולדת של ההסכם, שמעון פרס הסביר שההסכם היה נהדר, אבל ערפת לא ביצע את הדברים שהוא התחייב עליהם. באמת אין להוסיף לדבריו.

בהיסטוריה הרחוקה יותר מוכר מלך צרפת LOUIS XI, כשקרן, אומן מניפולציה, חותם הסכם ולמחרת פועל הפוך, לאחר כמובן השבעה מול האל. צד אפל זה מאוזן בקלות אם בודקים את מצב צרפת בתחילת מלכותו ובסופה: מדינה גדולה יותר, עשירה יותר, ללא רעב נפוץ, שהכירה שלום באמצע מלחמת מאה השנים ההורסת, עם שלטון יציב יותר. אז מה שווה הביקורת עליו? הצרפתים מעריכים אותו כמנהיג טוב, כמלך גדול.

לחזור לערפת: האסטרטגיה שלו לא השתנתה עם השנים, לפקטור הזמן לא הייתה שום חשיבות, ומבחינתו, עמו היה יכול לסבול עוד הרבה. המטרה נשארה: מחיקת מדינת ישראל. באותה תקופה, ונגיע לזה עוד מעט ממש, היה פשוט נכון לו יותר ללכת על הסכם ולחזור לזירה. ואנחנו, החכמים הגדולים, נתנו לו, שוב [בלי להתייחס בכלל לנייר עצמו]. בספרות הקלאסית, ד"ר פאוסט חותם עם השטן ומוכר את נשמתו. כאשר האינתיפאדה השנייה התחילה, אהוד ברק אמר, אז באומץ לב, שאין פרטנר. יוסי ביילין בטלוויזיה הסביר לנו שלהגיד ולחשוב דבר כזה, זה נורא.

2. הזמן פועל נגדנו פוליטית וצבאית, הזמן תמיד נגדך

עקב שאיבת המשאבים הנדרשת במלחמה, כולל בעורף, אסור בהחלט להאריך במאבק בגלל סיבה כלשהי. כל סכסוך ארוך מסתכם בהפסדים עבורנו, לא משנה מה קורה אצל היריב.

מצד שני, אין לדחות הבלתי נמנע, למרות שדמוקרטיה מתעוררת תמיד מאוחר. הלקח הכואב של אירופה של שנות השלושים במאה העשרים חייב להיות אצלנו חוק ברזל. בפרק III של "הנסיך", מקיאבלי מוקיר את חוכמת הרומאים שלא נתנו לאויביהם לגדול ולאיים על רומא והעדיפו להילחם מוקדם ורחוק מהעיר.

"אף פעם לא נתנו לקשיים להימשך בזמן בתקווה היחידה של למנוע מלחמה, בידיעה שכל מלחמה שנמנעת הינה רק נדחית לטובת האויב... אף פעם לא ישמו את הפתגם שביניהם של החכמים הכוזבים מבוקר עד ערב [להרשות לזמן לעבוד למעננו]".

אבל מקיאבלי רוצה להדגיש את הרעיון, הוא חוזר עליו: "אף פעם לא מותר לנו לתת לקרות אי-סדר כדי למנוע מלחמה, כי לא מונעים אותה אף פעם, דוחים אותה לרעתנו".

גם בנקודה זו מול ייאסר ערפת, מספר פוליטיקאים בשמאל חשבו שהיה כדאי לנסות עוד הסכמים חלקיים במקום לשים הכל על השולחן (כמו שאהוד ברק עשה).

אם הכוונות של הצד השני כנות, והוא לא יכול להתקדם מהר יותר לקראת וויתורים, יש בזה הגיון. אך אם מדובר במטרות אחרות, אז נושא זה לא רלוונטי ורק מבזה את קוצר הראייה של הדוברים.

בהקשר לאשליית המלחמה הנקייה מקיאבלי רוצה לעזור לנו גם בתחום יחסי הציבור.

(VII) "הרע צריך להיעשות במכה אחת, הואיל שאין זמן רב לתאום בו, הוא ייפגע (יכאיב) פחות."

במלחמה, צריך להכות מהר וחזק, לא לתת לריקבון לגדול, להוציא את היציבות ממוח האויב. אין מקום לגמגום, כי הוא מחליש אותנו. לכן נעבור עכשיו לפרק המטפל ביוזמה. קלאוזביץ מחזק עמדה זו.

המובן השני של עקרון זה ברור גם הוא: בתחילת דרכו, כוח עוין נולד הינו חלש, לא כבש מספיק שטח, תודעה והשפעה. זה הרגע לחסל אותו ("בתוך הביצה" אומרים בצרפתית). כל עוד אנו מחכים ונותנים לא להתפתח, כל עוד הוא תופס תאוצה יהיה קשה יותר להכחידו. כך קרה עם חמאס, חיזבאללה. איפה האחראים של כל השנים?

כן, שילוב של הזמן וחוסר היוזמה יחד הוא פצצה מתקתקת מול פרצופנו. גם כאשר הסינים מתייחסים לזמן בצורה שונה מאיתנו (עוד נראה), הם מגיעים לאותן מסקנות.

3. אל תכניס כוח זר / אויב לשטח

מבחינה אסטרטגית בלבד, פרק זה מדבר על טעות חמורה המוכרת בהיסטוריה.

על בסיס זה בלבד, היה פסול לנו בכל מקרה להגיע להסכם עם הנהגת א.ש.ף. של אז.

מקיאבלי (III), מדגיש טעות מוכרת זו בהיסטוריה, החוזרת על עצמה. הוא לוקח את הדוגמה של מלך צרפת XII LOUIS, שכבש את איטליה ולא ידע לנצל את הניצחון הגדול שלו. כך הוא כותב: "המלך LOUIS ביצע חמש טעויות - הוא הרס את החלשים ביותר, הוא הגדיל באיטליה את כוחו של בעל עוצמה, הוא הכניס לארץ זר בעל עוצמה רבה, הוא לא התגורר שם, הוא לא הקים שם שום מושבה".

הנקודות החשובות כאן: אין צורך בלחזק כוח אחר שתמיד יהיה אויב בפוטנציאל.

"אנו יכולים ללמוד מכך חוק כללי שמעולם לא הופר, או כמעט לא: מי [המנהיג] שגורם לעליית [כוח] אחר מביא הרס על עצמו."

דוגמה אחרת קרובה לנו? איך חלקים מלבנון ביקשו התערבות סורית בתוך הסכסוך הלבנוני, וסייעו לכיבוש לבנון ע"י סוריה, וכמובן בשתיקת מעצמות מסוימות שנים רבות כגון צרפת שלא פספסה שום הזדמנות להשפיל את עצמה לכבוד שליטי דמשק

(עד לרציחת אל-חרירי).

"בנפול אויבך אל תשמח", נכתב בעיתון על שמעון פרס לגבי ערפת. אבל האיש עבור חלק מאתנו נשאר בראש עדיין פרטנר [עד למותו], ברצון או אפילו בכוח של אין ברירה.

השכל הישר, בית הספר של החיים מלמד שמספיק לשים פרי רקוב אחד בתוך סלסלה של מאה פירות בריאים כדי לראות הריקבון מתפשט. אומרים בעברית שעדיף התולעת על העץ מאשר בפרי שביד. והנה: הכנסנו בעצמנו את התולעת בפה. חוכמת-על.

יש לזכור שארגון הטרור היה על סף קריסה באותה תקופה.

א.ש.ף היה אז בתהליך התפרקות מתמיד, מתפורר כלכלית, נחלש מול מנהיגים צעירים שגרו בשטחים וגדלו עם האינתיפאדה הראשונה. כמו פרי רקוב, התנועה הטרוריסטית הגדולה עמדה להיעלם.

אנחנו ["הפודלים, הז'קטים"] במו ידינו החזרנו את הגולם לתחייה. למה לקרוא כ"כ הרבה ספרי היסטוריה, כדי ליפול גבוה כ"כ בפח?

אנחנו בטמטומנו העצום, החזרנו כוח חלש וזר לתחייה, נתנו לו לגיטימציה בינלאומית, כוח צבאי, שליטה על שטחים לידנו. למה, כי היה ברור [למי?] שהוא היחיד האפשרי, אז קבעו שהוא הפרטנר אמיתי, העיקר לסגור עניין.

למה לחפש כבוד כאשר לעצמך אתה לא נותן ? עוד לחלום על כוח הרתעה? שלושת פאשלות אלה, עשינו. האם זו סיבה לחזור עליהן?

4. פאשלה רביעית, היא לנסות לשמור על רוח אבירית, על הוגנות במערכה, לוותר על יתרון כדי לא להתלכלך בגלל צורת ההישג, לרצות קרב ברור עם כל הכוח כדי להיות הוגן, גברי ולתת לאלוהים ולדעת הקהל להחליט מי צודק.

כאילו מוות בשדה הקרב הוא מוות יפה יותר, אצילי יותר, ומול הקרב חייבים להיות יפי נפש.

זה קרה לא פעם, כולל למשל בקרב של הצלבנים מול סלאח אל דין קרוב לטבריה, בשנת 1187. קרב זה מרכז טעות אסטרטגית אדירה אחת ומכלול מגוון של טעויות טקטיות אשר הביאו את התוצאה. הם למשל הלכו עייפים, ללא מים, עם כל הציוד ביום חם, ובעיקר עזבו את העיר המוגנת לחפש אויב במנוחה. האם זו טעות צרפתית חד-פעמית? עוד נראה. רק צרפתית? מה איתנו?

עוד פאשלות ולקחים נפתח בהמשך, הרשימה עוד ארוכה כגון חשיבויות האדמה, עיוורון, שיתוק, קונספציה, אי-לקיחת עמדה, הגזמה בהגנה סטאטית, תירוץ הכלכלה המצילה ועוד.

אנו חוזרים עכשיו למסלול הראשי של התזכיר, נעמיק במאפיין יסודי של אסטרטגיה ומלחמה: הונאה והטעיה. גם שח-מט, גם פוקר.

הונאה והטעיה, עורמה

כאשר אנחנו חושבים על ההונאה, אנו מתחברים אוטומטית לעולם התחבולות, ה"טריקים" הקטנים שאנו רגילים לקרוא עליהם. כמובן שקונוטציה שלילית מאד מתחברת למושג ערמה. אנחנו חושבים גם שרעיונות אלה שייכים למזרח הרחוק או שהמזרח התיכון מלא אנשים ערמומיים. הלעג כובש אותנו.

אוי, על כמה דעות קדומות עלינו לשים קץ!

סון טסו (I): "כל אמנות המלחמה מבוססת על הונאה".

קודם כל כי, ראינו כבר שלהילחם, זה הפתרון הגרוע ביותר, ומשתמשים בנשק ובכוח רק בעין ברירה. האסטרטגיה משרתת אינטרסים פוליטיים, שניתן רוב הזמן לפתור דרך דיפלומטיה.

אם לא מצליחים, אז מתחילים להיעזר בהונאה. מוסרית, ברור שזה יותר טוב מאשר לשלוח אלפי אנשים לשדה הקרב ולסכן אוכלוסיה אזרחית.

מה יפה, מה מוסרי, מה חכם בישר לרוץ לקרבות?

ההונאה יכולה לעזור לנו למנוע מלחמה: אנחנו מיצרים סכסוך דיפלומטי בין בני ברית (יריבים לנו), מפרידים ביניהם כמו בפתגם "פרד ומשול".

למשל, מפילים ע"י מכתבים מזויפים את היועצים, השרים, המנהיגים החכמים מן הצד השני כדי שנוכל לנצח בעתיד בקלות יתרה. גורמים לאי סדר פוליטי אצל האויב, כאשר מדובר במדינה חזקה החפצה בנכס שלנו. משלמים למנהיגים מקומיים כדי שיימנעו פעולה צבאית, כן גם שוחד יכול למנוע מלחמה!

השימוש העליון של ההטעיה הוא למנוע פתרון אלים ושימוש זה מבורך ומוסרי ביותר.

הנושא הטריד כבר את היוונים. בתוך המושג מטיס (METIS) ובסיפורי המיתולוגיה מופיעה הניגוד בין שימוש בכוח לבין שימוש בתחבולה. בכל מצב של סכסוך ניתן להשיג ניצחון בשני צורות: או שאתה החזק, או שאתה מסוגל להשפיע על הנתונים ע"י אמצעים שונים במטרה לעוות את המאזן ולהעניק ניצחון לנראה החלש בהתחלה

זה נכון עוד יותר במצב של אי-וודאות (כמו דו-קרב), כאשר מגוונים האמצעים להשפיע דרך הערבוב בין מציאות והשלייה. לא מאתמול השועל הפך ללהיט בין בעלי החיים, ולא סתם. אנחנו בעולם הדו-משמעות, הלא נודע, הערפל, ההשפעה של פקטורים פסיכולוגיים הדדיים ומשתנים כל הזמן.

במבט זה, ההונאה אינה סתם רשימה של טריקים קטנים לשליפה כמרשם אוטומטי. אנחנו עדיין הרבה יותר גבוה בתוך הראש. מול כל מצב עלינו למצוא פתרון המתאים לנסיבות, ללא קשר עם עברו. (לא לחשוב "זה עבד אז, נעשה בדיוק אותו דבר.")

הואיל שאתה מנהל סכסוך בזמן ומקום שונים, מורכב, עשיר בשינוי מצב, ההונאה בכל מקרה אתך. חשוב לי מאד להפריד אותה ממה שאנו קוראים בדרך כלל צביעות.

זה פשוט עולם אחר.

לאחר היוונים, רומא. שם המסורת הרומאית לקרב הפתוח, הברור והרצחני. הנה קטע של פוליביוס על המלך פיליפוס החמישי ממקדוניה: "פיליפוס השתמש אז באמצעים בלתי-הוגנים אשר אף אחד היה טוען שהם שייכים ל[רמה של]מלך, אך אשר כמה אנשים אומרים שחייבים להשתמש בהם כי התחבולות המכוערות הפכו היום מטבע עובר לסוחר. אנשים של פעם היו זרים כלל מן מנהגים אלה..."

אל נשכח שבזמנים אלה, רומא היה הכוח ה-כמעט בלתי מנוצח, והיה חשוב לה לקבל הכרעה ברורה בשדה הקרב, כדי להשמיד כל אפשרות של התנגדות עתידית. הניצחון דרך הקרב היה כלי לחיזוק האימפריה. אבל לא לטעות: גם האלופים הרומאים השתמשו בתחבולה ויותר חשוב במניפולציות של אנשים, כל הדרך.

על התנהגות הצרפתים בקרב במשך מאות שנים, מעשי ה"אבירות", ניתן לפרט כדוגמה קלאסית של תפיסת עולם סגורה ומביאה אסון. אסון אשר חזר על עצמו לסירוגין.

לא הצליחה הערמה וחייבים להילחם? במקרה זה, כדי לנצח, ניתן להשתמש בהונאה למטרה אסטרטגית: להטעות כלפי המטרות שלנו האמיתיות, כלפי התוכניות האופרטיביות שלנו, מצבנו, תנועות ופריסה, טיב הנשק וכמויות. אנחנו בעולם של אי-הודאות, של המידע החלקי, ולכן חייבים להעצים את התופעה לטובתנו.

יותר נוכל להטעות את האויב, יותר נגרום לו להכין תוכנית גרועה, יותר מהר ננצח. בפועל, השימוש בהונאה ברמה אסטרטגית הינו חלק בלתי נפרד, טבעי, מובן מאליו של המלחמה. מי שלא מבין זאת לא מבין כלום.

ברמה הזאת, בקרב המכריע, תחבולה יכולה להפוך להונאה אסטרטגית כאשר היא מאפשרת להשיג ניצחון מוחלט.

באם לא, המערכת הפיזית מתחילה, יש קרבות, תמרונים ולכן אנחנו זקוקים למושג המוכר - תחבולות.

הפרק הבא מוצג בעברית בלבד כי לא מצאתי חומר מתאים זמין ומספק. אני "מקצר" בכוונה כי זה לא מתאים לפורמט התזכיר וזה גם לא לב העניין.

תכסיס, תחבולה, טריק, תרמית...

שמרתי על מילים אלה כדי להפריד בין הונאה והטעיה - רמה האסטרטגית - לבין הרמה הטקטית שאותה אפרט כעת. ספרים חשובים רבים מטפלים בנושא, אציין רק מגוון של פעולות אפשריות.

שוב, לא מדובר ברשימת פתרונות אוטומטיים עבור כל מצב. יש להתאים כל אחד למצב הספציפי. ההונאה דורשת מאיתנו מקוריות ושימוש נכון של כל אמצעי, בצורה נכונה, בזמן הולם.

עוד נקודה חשובה היא הסכנה לסמוך רק על שימוש בתכסיסים ולשכוח את המערכת האמיתית. כמו שמלחמה היא כלי להשיג מטרה פוליטית, תכסיס הוא כלי להשיג מטרה צבאית או פסיכולוגית נקודתית, לא יותר.

נכון שהספרות האסטרטגית הסינית עשירה בתזכירים אסטרטגים כולל ריכוזי תחבולות. אבל (עוד דעה קדומה), זה לא מונופול סיני או אסיאתי בכלל: גם בעולם הערבי, גם בהודו, גם ברומא עם הספר הקלאסי "סטראטגמטה" של פרונטינוס.

אין כמעט אימפריה ללא ריכוז סיפורים בנושא. ההבדל בין מערב למזרח לא נמצא כאן, כי רוב התחבולות המופיעות אינן רק טריק קטן ונקודתי, אלא מתייחסות לכל מרכיבי המלחמה: שמירת המשמעת, טיפול במוראל החיילים, שבירת סדר כוחות האויב, להתגבר לאחר הפסד, הגנת המחנות, התנהגות המנהיג...

שוב, זאת אומרת שבעצם תכסיס או תחבולה אינם מוגבלים בתחום הקטן, אלא רלוונטיים בכל הנוגע למלחמה ולניהול כוחות.

להלן רשימה חלקית, פעמים רבות התכסיסים חוזרים על עצמם אבל שונים בצורה ובגודל. עבור מקור סיני שמרתי על הכותרת, כי השפה הסינית יפה בגישה הציורית ולא ישירה לתאר מצבים. לכן לתרבות מערבית צורך בתרגום הכוונה, לא רק המילים.

המטרה: להטעות, מילת המפתח של רוב התחבולות. ניתן להבדיל בין המטרות, האמצעים, קהל היעד. בין היתר ניתן...

להטעות ע"י הרגל

אתה מרגיל את היריב בפעולה שלך החוזרת לעצמה אך פתאום אתה פועל אחרת ובהפתעה אתה מצליח במשימה.

דוגמה: עיר במצור וללא סיכוי בלי קבלת עזרה. המושל יוצא כל בוקר בשעה קבועה ליד השער ומתאמן בקשת שלו, לאחר מכן חוזר פנימה. בסוף, התוקפים מתרגלים וכבר לא מתכוננים, נשארים אדישים. ואז בוקר אחד פתאום הוא בורח וחוצה את הקווים שלהם לחפש סיוע.

לתקוף איפה שכדאי ולא מסוכן, את הנקודות החלשות שלו

דוגמה: ממלכה א' תקפה את ממלכה ב', קטנה וחלשה בהרבה. לממלכה ג' הסכם הגנה הדדי עם ב'. מה לעשות? לרוץ לסייע ל-ב', זה לרוץ לתבוסה. לא לעשות כלום? זה להיות הקורבן הבא ולהישאר לבד. ג' החליט לתקוף את בירת א', ריקה מהגנה כי כולם בתוך ארץ ב'. מייד לאחר שנודע לו, מנהיג א' נסוג חזרה לשטחו. כך ג' עמדה בהתחייבותה ולא סיכנה ממש את כוחה. דומה לקצב החותך בשר עם סכין חדה וגמישה המסוגלת לחתוך בין השרירים והעצמות: אתה מנצל את החולשה של היריב ועוקף את הצד החזק שלו.

דוגמת שלושת המלכויות יפה במיוחד כי הניצחון [יציאת א' משטח ב'] הושג ללא קרב! רק תמרון, תנועה של צבא אחד, והכל הופסק. זה ניצחון אמיתי!

להשתמש בכוח זר למטרותינו

זה אומר צבא אחר יילחם במקומנו, אבל גם שימוש בציוד, אספקה ועוד של אחרים אפילו של היריב, אפילו לגנוב ממנו כסף למימון הלחמה שלנו. לא חשוב אם אתה המבצע, אבל כן חשוב להיות בין הנהנים מן הפעולה שמגשימה את המטרות שלך. הסכנה היא שבסוף אתה מכניס כוח זר כפי שראינו קודם.

פעולה דומה כאשר מדובר בשימוש של איש אחר כמטרה:

לתת חיים בחזרה לגופה

השולט מת במלחמה, והמנצח מוכן להביא מרחוק יורש לכס המלך, אפילו אם הקשר המשפחתי עם הקודם רופף מאד. הוא התירוץ החוקי למלחמה.

התכסיס מתכוון גם לכך שתמיד כדאי לשים קדימה מועמד אחר, דחליל, שאליו ירוכזו הניסיונות להשמידו, שכל כעס היריבים יתרכז כלפיו.

לחכות בשלווה עד שהאויב יכלה את כוחותיו

דוגמה: שני רועים גילו שלזאבה שני גורי זאבים בתוך קן. כל אחד לקח גור, אותו הוא שם גבוה על עץ. כאשר הזאבה חזרה מצייד, הראשון היכה את גור-הזאבים שלו אשר בכה. אמו רצה לכיוון העץ אך בחסר אונים. אז השני היכה את הגור בחזקותו, והזאבה רצה אליו. כך שיגעו הרועים את הזאבה בין שתי המקומות עד שהיא מתה מאפיסת כוחות. מטרת הגרילה הקלאסית, להתיש אויב חזק ע"י תנועה אינסופית, מכות קטנות בהפתעה...

להסתיר חרב מתחת לחיוך

סון טסו:"אם דברי האויב צנועים אך הוא מתגבר את הכנותיו, התקפה תבוא. אם הוא מבקש בפתאומיות משא ומתן, הוא מכין מלכודת." זה מה שקרה בעצם לפני פרל הרבור: יפן וארה"ב היו בתוך מו"מ אינטנסיבי כשיפן ביקשה להמשיכו. הם אפילו שלחו לוושינגטון שליח מיוחד מטעם ממשלת טוקיו כדי לחזק את השגרירות. ההתקפה על פרל הרבור נעשתה ללא הצהרת מלחמה כלל.

לשדוד בית בוער

הכוונה היא לנצל חולשה פנימית של שלטון לא יציב כדי לחזק את עצמנו. למשל לספח חלק משטחה כי אין לה סיכוי להקים צבא יעיל לפעולה נגדית.

הסחות למיניהן

הסחה הינה אחת מן התחבולות הקלאסיות.

ברמה אסטרטגית להטעות כלפי מטרות, בשטח לתקוף בכיוון אחד כדי לשנות פיזור כוחות היריב, כאשר בעצם אנו עומדים לתקוף בצד השני עם הכוח העיקרי.

דוגמה: חיזבאללה יורה טילים, ומנצל את תשומת לבנו לכיוון אחר כדי לחטוף.

טקטיקה ברורה לעיני האויב צריכה להסתיר הטקטיקה האחרת האמיתית שלנו.

זה הכיסוי.

להפוך אשליה למציאות

למשל לתת לחשוב שאין לך כוח באזור מסוים כאשר אתה בונה אותו בסוד עד שהוא מסוגל לתקוף.

לתת לכוחות היריב להילחם ביניהן: פרד ומשול

* דוגמה אסטרטגית. יש סביבנו מספר מדינות שכנות בעלי רצונות תוקפניים. כדאי לייצר קשרים דיפלומטיים עם חלק מהן, לשלם אפילו אם צריך, אך לגרום לסכסוכים ביניהן.

* מחשבה דומה כאשר מצליחים להפריד בין חלקים מצבא גדול. כך עשו הקומוניסטים בסין, גרמו ליריב הלאומני להתחלק לשניים. גוף גרילה קומוניסטי שלישי התבסס באמצע הארץ ואיפשר את הניצחון.

* דוגמה טקטית דומה. כאשר נושפת רוח של שנאה בתוך המחנה השני, לעזור לה להתגבר ולא לעשות כלום: מה שמיחד אותם זה הסכסוך נגדי, לכן כל עוד אני לא זז ושותק הם רוצים לאכול אחד את השני. חבל שבארץ אנשים מסוימים לא יודעים לשתוק כדי ליישם!

* דוגמה נוספת: קוריולאן, אויב רומא, נתן לשרוף שדות של העם בעיר אך השאיר ללא פגע את השדות של האצילים. העם חשד בבגידה.

להקריב עץ השזיף להצלת עץ האפרסק

(עפ"י שיר סיני ישן) מתכוונים לנצל אחת מחולשתנו לטובתנו, לעשות ממשהו רע משהו טוב. סיפור קלאסי שקיים גם בתחרות בין עורכי דין, כאן עם סוסים.

מלך א' הימר מול מלך ב' על ניצחון במרוצי סוסים. הוא קבע שלכל אחד יהיו 3 סוסים, אחד חלש, אחד בינוני ואחד מהיר מאד. הוא ידע שהסוסים שלו חזקים יותר בכל קטגוריה. מה עשה מלך ב'?

במרוץ הראשון, מול הסוס הכי חזק של א' הוא שם את החלש ביותר. מול הבינוני של א' הוא שם את החזק שלו, ולבסוף מול החלש של א' הוא שם את הבינוני שלו. תוצאה: שני ניצחונות לב' מתוך שלושה.

לא להסס לעשות רווח קל

"בכל סדק תיכנס. רווח הכי קטן, אל תיתן לאבד אותו. חולשה קטנה אצל היריב, יתרון קטן לי. המחשבה היא גם שכמה נקודות קטנות באופן מתמשך בונות לאט דומיננטיות מסוימת. ויאטנם כדוגמה קלאסית.

להכות את הדשא כדי לעורר את הנחש

פשוט לנסות בלי להסתכן כמה צעדים כדי להבין איך היריב רוצה לפעול, לגלות מאין תבוא ההתקפה, ההפתעה.

במקור המובן היה הפוך, לעורר את היריב ע"י פעולה לא מוצלחת. במקרה זה, אתה פשוט מעביר מסר, מזהיר את הצד השני. דוגמה: אוכלוסיה תחת עושק כבד של מושל מושחת פרסמה עצומה. אבל הם תקפו שם את מזכיר המושל, לא כתבו בעצומה את שמו של המושל – רק האשימו את מזכירו. פיקח, המושל כתב בצד המכתב: "אתם רק הכיתם בדשא, אך עכשיו אני נחש שהוזהר".

לגרום לנמר לעזוב את היער

המטרה העיקרית היא לבחור את שטח הקרב, למנוע שהיריב ייעשה זאת ויילחם במקום שהשטח מעניק לו יתרון. סון טסו: "לתקוף מבצרים הוא הדבר הגרוע ביותר". כאשר יריב נהנה מיתרון השטח, אל תנסה לכבוש אותו. כאשר היריב אירגן הגנה טובה, רק פיתיון לרווח יוכל להוציא אותו מעמדתו.

גם כאן, השימוש בפיתיון עצמו יכול להיות תחבולה, כדי לקבל הרבה יותר: להשחית, לתת הנחות כדי להיכנס לשוק, זה מקצר תהליכים ועלויות. דומה התמרון של כאילו בריחה בקרב, כדי למשוך את היריב להתקדם יותר מידי ולהסתכן. אז אתה מבצע פרסה ומכה.

לתת לרוץ כדי לתפוס טוב יותר

אויב ללא אפשרות לברוח יילחם עד מוות. תן לו אפשרות מבוקרת לברוח, ואז תנצל את בריחתו כדי לסיים את העבודה (מיגור). הוא עייף, לא מאורגן, קל יהיה לנצחו.

הדבר דומה כאשר המשטרה נכנסת לרשת פלילית וחוקרת זמן רב עד לקבלת ראיות נגד הראשים האמיתיים, לא החיילים הפשוטים.

לשחק טיפש ולמתן כעס

לשחק את האידיוט, החלש, הפשוט, להסתיר כל רגש וכל כוונה. שימוש טריק זה חשוב גם למושל עבור הניהול הפנימי: הוא שומע כל יועץ ולא מגיב, לא מגלה לאף אחד את כוונותיו.

להזיז העמודים בלי שהבית יזוז

כל צבא מחולק לכוחות אשר נעים בצורה מסוימת. יותר אתה נע, פחות אתה נלחם באותה עת. המטרה הינה לשגע את היריב, לגרום לו לזוז כל הזמן כדי להוריד ממנו את היציבות ואת הדבקות לכיוון המתוכנן. כל הצבאות מכל הזמנים מתרגלים תנועות שונות כדי למנוע חיכוך בזמן קריטי.

דומה ברמה אסטרטגית, זה למשל לגנוב מן היריב את בני בריתו, בלי כמובן שהוא ישים לב.

דוגמה מעולם העסקים: קונים מלאי מהמתחרה, נותנים לו להירקב, מחזירים אותו לשוק וגורמים לביטויי תסכול רעשניים. פעם עשו זאת עם סיגריות.

תחבולת הפצוע

אתה מזייף ריב עם אחד מבני בריתך, הוא מגיע פצוע למחנה היריב. מי יחשוד שהפצוע הוא בעצם מרגל בוגד? הפגיעה בגוף אמורה להעיד על יושר, על ריב אמיתי.

תחבולת השרשראות

המובן: לגרום לאויב לקשור את עצמו במקום לנצל את עוצמתו והתמרון.

היה למנהיג סיני צי ענק, והוא עמד להילחם בים. אסטרטג ערמומי הנשלח ע"י הצד השני שכנע אותו לקשור את האוניות בשרשראות כדי למנע בריחת האויב. כאשר האש התחילה לבעור, שום אוניה לא יכלה להימלט וכל הצי הושמד.

אפרופו הביטוי "ט.ל.ח". פאשלה כבירה זו חזרה על עצמה בשנת 1340 בבלגיה כאשר הצרפתים קשרו את הצי שלהם וקרה אותו דבר, נגד האנגלים. כן, ההיסטוריה חוזרת על עצמה ועמים עם זיכרון קצר מסתכנים, עמים אשר לא לומדים מן ההיסטוריה יובסו.

עוד נקודה שחשוב לקחת בחשבון: הצרפתים פישלו. זה לא שהאנגלים ניצחו ע"י תוכנית חכמה, אלא הצרפתים שהפסידו כי הם התמקמו גרוע. נקודה זו חשובה במלחמה, חייבים להעמיק בה: זה לא שהמנצח פועל תמיד נכון או חכם, במקרים רבים המפסיד פשוט מפשל והצד השני שיודע לנצל את המומנטום הופך למנצח. לחבר לפרקים שאני מקדיש למושג ניצחון.

לגלות מטרות האויב

פעמים רבות דרך ריגול וניצול נסיבות יזומות. דוגמת הגנרל הרומאי סקיפיו "האפריקאי": הוא פעם שלח משלחת דיפלומטים עם קצינים מחופשים לעבדים (תכסיס ישן מאד),. אנשיו נתנו לסוס לברוח בתוך מחנה האויב ולכן רצו אחריו כמעט כל הדרך... בתוך מבצר האויב, וסקרו את כוחותיו ופריסתו.

לחפש מחסה ע"י אסירים

לא פעם צבא רומא היה עובר דרך שטח עוין, מוכתר בצדדים בשני שורות של חיילים אסירים של האויב. לכן האויב לא ירה חצים אליהם ולא תקף כדי לשמור על חייהם. עם המדיה, אסור היום להשתמש בטריק זה. האם מוסרי יותר לסכן את החיים של החיילים שלך כמטרה קלה?

כל התכסיסים האלה ועוד הרבה אחרים, הם בסה"כ כלים לפעולה, כולם כשרים, כולם מביאים ניצחון קל יותר, עם פחות סבל לאוכלוסיה, פחות פצועים ומתים. במובן זה, לא נגעתי ברבע מן הדוגמאות שאפשר לתת, גם לא לעומק העקרונות המובילים לתכסיסים אלה. אני לא רוצה שנאבד את הכיוון של ספר זה אשר לא מתיימר להיות קטלוג תחבולות. זה לא הכיוון.

ואם לא נשארת ברירה, בריחה

התחבולה האחרונה, האולטימטיבית: אין לך סיכוי לנצח או לשרוד בקרב? ברח, תברח, כי זו הפקודה הנכונה האמיתית. כל עוד כוחותיך מסוגלים להילחם ומהבאים סכנה ליריב, אתה יכול לשנות את הגורל.

אין בושה בבריחה של אין ברירה, יש פשע בלהילחם סתם ולהקריב חיים לשווא.

יפה או לא יפה להשתמש בשקר והונאה כדי לנצח? ייתכן והגיע זמן לדבר על מוסר.

22
מוסר

ברור שכל בן אדם שפוי שונא מלחמה, למרות שלא כולם פוסלים כל צורה של אלימות. אבל, אנחנו כאן נופלים בקלות לשני מלכודות עיקריות המבלבלות אותנו.

A פרט וקולקטיב

יכולתי להתייחס לעקדת יצחק המוכרת לנו, אבן יסוד לאנושות על סוף עידן קורבן אנוש. הוא השראה משותפת לדברי חכמים המבקרים מלחמה. לפני 2,400 שנה במזרח הרחוק ידעו לבקר בחריפות מלכים אשר חלמו רק מלחמה התקפית ללא סיבה קיומית.

הנה הפילוסוף [נביא במובן תנ"כי?] מו-טי (או מו-טזו). לאחר ביקורת חריפה על תוצאות כל מלחמה לשני הצדדים, הוא מחדד נגד תוקפנות סתמית:

"אם אדם הורג חף מפשע, גונב את בגדיו, חניתו וחרבו, הוא מבצע פשע חמור יותר מאשר להיכנס לרפת או לאורווה כדי לגנוב שור או סוס... כל אדם יודע שזה מעשה רע ובלתי צודק. אבל כאשר מדובר בפשע בתקיפת מדינה, לא רואים בזה רע, מוחים כפיים ומדברים על צדק. האם יכולים להגיד שזה לדעת להפריד בין טוב לרע? כאשר אדם הורג אדם אחר הוא אשם ונענש במוות. אז למי שהורג 10 איש מגיע למות 10 פעם... אם אדם קורא שחור מה ששחור בסולם קטן אבל קורא לבן מה ששחור בסולם גדול אז הוא אדם אשר לא מסוגל להפריד בין לבן לשחור... דומה אם רצח בודד נחשב כפשע אך רצח המוני כמו תקיפה על מדינה אחרת מהולל כפעולה מבורכת, האם ניתן לקרוא לזה לדעת להפריד בין טוב לבין רע?"

דברים אלא לא מצאו חן בעיניהם של המלכים של התקופה אשר היו עסוקים במלחמת ששת המלכויות. אבל הם היו עסוקים בלהתקיים בתקופה לא יציבה, תקופת ריכוז מלכויות קטנות לגדולות יותר, תמיד בסכנת קיומן כעצמאיות.

אז קודם כל בואו נפריד בין התנהגות הפרט לבין התנהגות הכלל, היישוב, המדינה.

האדם מוגבל עפ"י החוקים המאפשרים קיום חברה עם חובות וזכויות לכל. אלימות, צדק, נקמה נלקחו ממנו לטובת המדינה וכך הסדר החברתי נשמר.

אבל המדינה פועלת בתוך עולם של אינטרסים פוליטיים וכלכליים, והצדק הראשון הוא להמשיך להתקיים כריבון בר-קימה. דיפלומטיה, יחסי כוחות, אינטרסים משותפים או מנוגדים, אלא קובעים את המדיניות והנורמות. יפה היה אילו צדק עולמי ושלום עולמי היו החוק והמציאות.

אנחנו יודעים שלא כך, ההיפך הוא נכון. כבני אדם, אזרחים, יפה אם נמשיך לחלום ולקוות שיום אחד זה יהיה, אבל מנהיג מדינה לא יכול להרשות לעצמו רגע אחד ליפול במלכודת ולגרור אחריו מדינה שלמה.

מורה הדרך אשר לימד אותנו לראות את העולם כמו שהוא ולהתאים את עצמנו אליו הוא כמובן מקיאבלי: "המרחק בין צורת החיים במציאות לבין איך היינו צריכים לחיות כה גדול שכל אחד עוצם עיניים על מה שיש ורוצה לראות מה שהיה צריך להיות לומד יותר איך לאבד את עצמו מאשר לשמור על עצמו. כי אם אתה רוצה תמיד להופיע כאיש של טוב בין כה רבים שהם ההיפך, אבדתך בטוחה. אם נסיך רוצה לשמור על כסאו, הוא חייב ללמוד להיות רשע, ולהשתמש באמנות זו או לא עפ"י הנסיבות."

"ולכן מושל פיקח לא יכול ולא חייב לכבד את מילתו אם כבוד זה מתהפך נגדו והסיבות למתן המילה נעלמו... ואף פעם היו חסרות סיבות מוצדקות (לגיטימיות) כדי להצדיק הפרת הבטחתו."

אני לא מצדיק שקר ממושך על כל נושא כלפי האזרחים, לא. אני מפריד בין יחסים בינלאומיים לבין שלטון פנים. מול שכנים, מדינות מאיימות, מעצמות אחרות, שפת האינטרסים, מעבר לידידות או קירבה, היא הנכונה. השאלה ביחסי חוץ נשארת: "מי יכול לעשות מה ולמי?", שפת האיום האפשרי והאינטרס ההדדי.

משא ומתן על קווי הפסקת אש, הסכמים ביטחוניים, החלפות שבויים (חיים או לא), הם תחום הדורש טיפול קר, מחושב, ללא נפילה לרחמים הרסניים. גם הכללים חייבים להיות ברורים, ולא יכול להיות שקני מידה ישתנו כל הזמן עפ"י הנסיבות הפנימיות או רצון התקשורת. הפרדה בין טובת הכלל לבין טרגדיית המשפחות קיימת.

למרות שאנחנו דמוקרטיה ושאזרחים יכולים להצביע נגד השלטון הפוליטי (לא הכלכלי), מדינתנו משתמשת גם במרגלים, בכוחות מיוחדים, מפוצצת מקומות מסוימים, ובתי משפט אפשרו שימוש (מוגדר ומוגבל) בעינוים במקרים יוצאי מן הכלל. במוסר התיאורטי, כלים אלה לא כשרים, אז איפה בדיוק הגבול בין מותר לאסור?

זה הזמן להגיע ל-B.

דרך אגב, הכי גרוע הוא לשחק עם המשפחות ולהבטיח הבטחות שווא. זה בלתי-נסלח.

במשפט אחד, מוסר הינו מושג בתחום הפרט, למדינה המושג הוא פוליטיקה.

B מוסר בכוונה ומוסר בתוצאה

כללי מוסר לאדם הם בגדול נצחיים, קבועים ומוכרים. אבל ביחסים דיפלומטיים, הנסיבות משתנות כל הזמן. לכן, כל פעולה חייבת להיבדק עפ"י הנסיבות של התקופה, אין טעם להסבר מנותק מן המציאות של אז. מה שהיה חייב להיעשות אתמול יכול להיות פסול מחר. בפוליטיקה בתוך נסיבות משתנות, שימוש בכלים מסוימים יכול להיות טוב או רע, אין חוק אוניברסאלי. לכן רצוי לבדוק כל החלטה ופעולה לא עפ"י הרצונות אלא עפ"י התוצאות. להיות מדינאי דורש מוסר מכוון לתוצאות.

דוגמה? הפצצות על סרביה, הכנסת כוחות לרואנדה, הפלת טליבאנים בכיבוש אפגניסטן...

יש אפילו טוענים שפצצות אטום על יפן חסכו לכולם עשרות אלפי מתים. לא שישנה תשובה ברורה כי ההיסטוריה לא נכתבת פעמיים, אבל ישנם נימוקים המחזקים את הטענה. יותר טוב? פחות רע?

זאת אומרת שלא צריך לשפוט פעולה או יוזמה עפ"י הכוונה, אלא עפ"י התוצאות.

פעולה מוצדקת ע"י התוצאות הנראית בהתחלה קרובה לודאית, סבירה. ניתן להבין במשואה עלות מול תועלת גם את ההיבט המוסרי, עפ"י כמובן התוצאה הצפויה. מדינאי מנוסה צריך להיות מסוגל להבין גם את הבלתי צפוי, מה יכול להתקלקל (או להשתנות לטובה).

ז"א גם שהוא צריך להיות מסוגל לא להתנהג כצפוי, שהוא צריך למנוע מן הצד השני אפשרות לצפי תגובותיו.

דוגמה: ללא קשר עם תוצאות מלחמת לבנון השנייה, ברור שחיזבאללה הופתע מכניסת ישראל למלחמה. הם ציפו לתגובה צבאית כלשהי, לא לפעולה כה מאסיבית.

העובדה ש"בעל הבית השתגע" לא מעניקה להם יכולת לנבא תגובה עתידית. הם יוכלו לשקול, להעריך, אך לא יותר מזה.

דוגמה נוספת: הנשיא האמריקני רוזוולט הפעיל מניפולציה נגד הקונגרס שלא רצה להתערב במה שקרה באירופה בתחילת מלחמת העולם השנייה: הוא שיקר לקונגרס ואודות לכך ארה"ב שלחה נשק לאנגליה והפכה לבת ברית של הדמוקרטיות.

ומה להגיד על פעולות המלך חוסיין בירדן של ספטמבר 1970? הוא שמר על שלטונו, על ירדן עצמאית, על מלחמת פנים, על הולדת שלטון יותר מושחת ורודני (לא רק דעתי). אבל הוא לא הרג מעבר לצורך, בניגוד לדיקטאטורים אחרים כמו פרנקו, פינושט, באינדונזיה ובטימור המזרחי...

בסוף הדרך, כאשר אנחנו שופטים פעולה מלחמתית, אנו משוואים בין עלות ותועלת, בין המטרות אשר הוצבו, האם מימשנו אותן, ואם בדיעבד, ההחלטה המקורית ננקטה באופן סביר ובהגיון.

"פוליטיקה נכונה נמדדת ביעילותה" [ולא עפ"י אידיאלים], כך מסכם ריימון ארון הפילוסוף הצרפתי-יהודי.

אנחנו מול דילמה קשה ובארץ לא רק תיאורטית: איך לפעול באופן יעיל נגד כוחות אלימים בשטחים הנתונים לאנרכיה או למלחמה בתוך ערים? אין מלחמה נקייה.

אבל כן, יש מלחמות מוצדקות.

C מלחמות מוצדקות או מיותרות

יש קונסנסוס רחב בקהל הישראלי יהודי כדי להצדיק את המלחמות הראשונות שלנו: חומה ומגדל, עצמאות, ששת הימים, כיפור. אנחנו מבינים אינסטינקטיבית שאלה מלחמות אין ברירה.

הדברים השתנו עם מלחמת לבנון. כאן אריאל שרון המשיך פוליטיקה דרך נשק, כפי שקלאוזביץ הגדיר: "מלחמה היא פוליטיקה דרך אמצעים אחרים". לדמוקרטיה ולתרבות שלנו, להשתמש בצה"ל ובחיי חיילינו למטרות פוליטיות, ועוד לא בטוחות, זה דבר פסול. ברור שהאויב לא מתחשב כמונו באוכלוסיה שלו, ושעבור ייאסר ערפת הפלסטינים היו בשר לתותחים (למטרה הקדושה של מחיקת מדינת היהודים).

אין ספק שפסילת שימוש זה בצבא מיצרת אי שוויון ומחליש אותנו אסטרטגית בגלל השיתוק בפחד לגייס ולהפעיל כוחות עבור מטרות פוליטיות, לא רק לצורך הגנה.

אמנם זה מחזק אותנו כבעלי עמדה מוסרית/תרבותית גבוהה יותר משכנינו, אבל זה מגביל את יכולת התמרון הפוליטי שלנו.

מול ה"אין ברירה", מעמידים כל המלחמות על בסיס תוקפנות בלבד, לצורך גאווה, חיזוק פנים, ראווה. האסטרטגים הסינים, כאשר הם מדברים על תכונות המנהיג, מדגישים תמיד קור רוח וחסינות לפגיעה בכבוד. הם מקללים מנהיג היוצא למלחמה בגלל כעס, צורך בנקם, חוסר שליטה עצמית או צמא לתהילה. אלה, אפילו באם מנצחים (ברובם הם לא), הם סתם קצבים ופושעים.

לסיכום קצר, יש להבדיל בין מוסר פרטי לקולקטיבי, בין כוונות ותוצאות. ישנן מלחמות מוצדקות, שעלינו לנהל עם הכלים הקיימים וכולם לא נראים טוב. המטרות לגיטימיות כדי להגיע למצב טוב יותר לכל האוכלוסיות.

התפתחות המלחמה

אתן בפרק זה סקירה כללית ומופשטת על מספר נושאים הקשורים לביצוע הצבאי, כדי לתת לקורא עוד פרספקטיבה.

1* קודם כל, ראינו כבר שפעם אסטרטגיה צבאית טיפלה בעיקר בשלושה נושאים, הנעת הכוחות, ניהול כללי של המלחמה, ארגון הגנת המדינה. עם הזמן, היא התרחבה כדי לרכז את כלל הפעילויות, באופן מאורגן ומתוקצב, להשיג מטרה מסוימת.

זכור: יש אסטרטגיה כי יש מטרה פוליטית / מדינית.

המדינה (הממשלה) מארגנת את כל כוחותיה (צבא – משאבים וכלכלה – פסיכולוגיה ומוראל האוכלוסייה) בתוך אסטרטגיה שלמה, כוללת. שני מאפיינים חשובים: הצד הכללי והסכסוך בין ישויות פוליטיות הנלחמות עד לקיומן (במקרה הקיצוני הנדיר).

כל ניהול המשאבים השתנה עם המהפכה הצרפתית אשר קיימה פעם ראשונה גיוס המוני של אזרחים (לא שכירי חרב, לא צבאות קבועים ומוגבלים). המסה האנושית וגיוס המדינה מאחור לא ידעו תקדים. כוח זה הוא שהפחיד דרך אגב את השלטונות המלכותיים האירופאים שהתאחדו כולם נגדו.

2* מרגע זה אנחנו נכנסים לתקופה המודרנית של הסכסוך, שתימשך מעבר לכניסה לתקופה הגרעינית.

המטרה הצבאית כדי לחייב את האויב לבצע את רצוננו: למנוע ממנו אפשרות להמשיך להילחם.

זה יכול לקרות רק אם אנו מצליחים לפגוע במרכז הכובד שלו, בין שלוש אפשרויות, כיבוש הבירה, כיבוש חלק חשוב משטחו ועדיף על שניהם, חיסול צבאו.

3* מרכז כובד

לכל ישות אחד או יותר מרכזי כובד. הכיבוש או ההרס שלו/שלהם על ידי היריב יכול לסמן סוף המסע האלים ותבוסה. זה יכול להיות עיר הבירה כאשר אין לה תחליף, חיסול הפיקוד העליון או השלטונות, מפעלי הנשק או קווי אספקה חיוניים, חלק מן הצבא קריטי כדי להילחם.

כל ארגון, גם מדינה, בנוי בצורה ייחודית, עשויה מנקודות מחוברות ביניהן ע"י קשרים, ובמרכזן נקודה חשובה יותר הפועלת כעמוד שידרה. אם היא נעלמת, כל הרקמה בסכנת התפוררות. לא סתם חיזבאללה (וערפת) רואים אותנו כקורי עכביש: הם משוכנעים שהקשרים שלנו, המחברים את פנים מדינת ישראל חלשים.

מה במרכז אצלנו? ירושלים? תל אביב? הרג המוני?

עוד לא דיברתי על הפן הפסיכולוגי של המלחמה, אבל מרכז כובד יכול בהחלט להיות פסיכולוגי. ואז, כאשר הוא נופל, ולא נראה סיכוי לתיקון, מרגישים הפסד, תבוסה, ואז נכנעים. מעשה פיזי משפיע ישירות על כוח התנגדות.

במלחמה הקלאסית, קל בדרך כלל לזהות מרכזי כובד, הגדול מכולם הוא פשוט הכוח הצבאי של היריב שעלינו לנטרל/להשמיד.

בסדר עדיפות, לאחר מרכז הכובד, מציינים נקודות גורליות.

4* הנהוג הינו להפריד בפשטות בין נשק של אש לבין נשק של מחץ (מכה, SHOCK).

המחץ מזוהה עם הדו-קרב של אחד מול אחד עם נשק קר, מגה של גוף מול גוף: מקל, סכין, חרב, חנית.

נשק האש מאפשר לפגוע במרחק, בלי מגע קרוב וסכנה מיידית: אני אפילו מכניס כאן את אבות הכלים, החץ וקשת. גשם קשתות היה בתנאים טובים פוגע בשורות האויב, ביכולתו להתקדם ביעילות ובעוצמה עד למגע. מחץ ואש הכירו שעות של תהילה לסירוגין על חשבון השני. קשת בליסטרה, מוט, אבקת שריפה, תותחים, מפציצים, נשק כימי... הם רק חלקי האבולוציה של שני הסוגים העיקריים של הנשק.

5* מול שינויי סוגי ואיכויות הנשק, השתנו כמובן חוקי התנועה וסדר הכוחות, לקראת קרב, בתוך הקרב, ומיקומם בשאר הזמן. יש לזכור שעד לרכבת בסוף המאה התשעה-עשרה, הכוחות הרגליים נעו עפ"י כוח הרגל והיה גבול פיזי מוכר עד כמה ניתן להתקדם כל יום. נפולאון היה הראשון המוכר כמזיז כוחות רגלים הרבה מעבר למקובל עד אז. פרוסיה ורוסיה השתמשו ראשונות ברכבת בהצלחה גדולה.

בקרב VERDUN בין צרפת לגרמניה בשנת 1916, בפעם ראשונה משתמשים הצרפתים באופן מסיבי בכלי תחבורה [מכוניות, משאיות, אוטובוסים].

6* מעבר לתנועה, הויכוחים הגדולים בין המטפלים באסטרטגיה היו על הקמת שורות לקרב, או עמודות ארוכות כל הדרך ועד לשדה הקרב. להגיע פתאום עם מספר עמודות המתחברות כקו רחב ומהיר מעניק כוח מחץ אדיר מול שורות רחבות מאד אך לא עמוקות.

כמה אנשים חלמו על נוסחאות מתמטיות על נושאים אלה.

וויכוח זה המשיך זמן רב כי הוא יכול להיות מעל שינוים טכנולוגים.

הטעות היא בחיפוש נוסחאות קבועות כאשר נסיבות משתנות.

7* עקב שינוים ביסוד הנשק וההתקדמות המדעית, הצבא השתנה כליל וגופים כמו חיל הפרשים נעלם, מלבד לצורך סדר פנים וצעדות יפות בימי חג. הוויכוח האסטרטגי התעשר בנקודות מבט חדשות: השריון מתאסף למחץ ואש.

עוד נקודה חשובה, וויכוח על גודל הכוחות וארגון מחדש: הקמת הדיביזיה, כצבא מיניאטורי, הכולל כל סוגי הנשק והכוחות, מסוגל להילחם בצורה אורגנית, למרות שכמובן המטרה היא להיות מסוגל לרכז כמה מהן בזמן אפסי מול כוחות פחותים של היריב.

8* כל השינויים והניסיון, לאחר אלפי שנים, הביאו את האסטרטגים לוותר על רעיון של המצבר ככלי יעיל. זה לקח זמן, ואל נשכח שהנשק המודרני קטלני ללא השוואה עם קודמיו.

בבונקר ניתן לשרוד זמן מוגבל, לא יותר מזה.

אמצעי הגנה למצברים היו, ולמרות זאת כל אחד בזמנו נכנע: מצדה, אלמוט, קונסטנטינופול, ההגנות של המרשל הצרפתי VAUBAN, כולם בסוף נפלו. למקום מורחק יש מטוס, לבונקר פצצות נגד בונקרים, גם יבשת מבודדת ראתה ב-11/9 מה יכול לקרות. גם קווי הגנה כמו הקוMAGINOT (אסביר מאוחר יותר) או בר-לב. תופעה זו מתמצתת את היתרון החשוב של ההתקפה נגד ההגנה: אין מקום שניתן להגן עליו בכל מצב, בכל זמן וכמובן בכל מחיר.

פתגם צבאי: "מצברים הם בתי קברות של הצבאות".

אנחנו חוזרים כאן לחשיבות התמרון, אשר בעצם מחייב תזוזת כוחות, לכיוון המטרה, לפני שהצד השני יצליח הוא להשיג את מטרותיו.

9* עם הזמן, ההתפתחות הטכנולוגית והקמת האימפריות המודרניים, נושאים כמו אסטרטגיה ימית ואווירית נכנסו כמובן לתחום. רק אודות לאסטרטגיה ימית פעילה ויוזמת, אנגליה וארה"ב יכלו להפוך למובילי עולם. האדמירל האמריקאי מהן (MAHAN) ביסס ראשון את האסטרטגיה הימית כעצמאית בסביבות השנים 1890. במלחמת העולם הראשונה חיל האוויר היה עדיין רחוק מעוצמתו הנראית היום כטבעית. עשרים שנה לאחר מכן, הקרב על אנגליה הציל את העולם, וזה יצא כך על קצה חוט.

10* הצורך באיזון. גם בסין, גם באירופה מאות שנים, המטרה של המדינות הייתה לשמור על איזון בין הכוחות של המדינות, כגון מאזן האימה המוכר בין ארה"ב וברה"מ. אסור שמדינה אחת באזור המוגדר תהיה חזקה מידי בהשוואה לאחרות.

השלום הוא בעצם הפסקת אש, ארוכה מאד לפעמים, עד שצד אחד מרגיש, בצדק או לא, מספיק חזק כדי לתקוף. השיקול הקר וההגיוני של עלות מול תועלת הוא הפקטור המונע רוב המלחמות. כך לפחות בין מדינות עם מנהיגים שקולים.

יותר מזה, לשמור על איזון מחייב לא לקפוץ למלחמה מהר מידי. אתה יכול להיות חזק יותר מהשכן, אבל השכן השלישי רק יתחזק על חשבונכם אם אתם נלחמים.

העדפתי להתעלם מכמה נושאים מתאימים לפרק זה, רציתי רק להזכיר את הדינאמיות של תופעות מלחמה ואסטרטגיה בעולם ובזמן.

ראינו מאפיינים עיקריים: ההונאה והטעיה, מוסר, אבל לא הפנמנו עדיין מספיק ובמודע פן יסודי אחר של המלחמה, הפן הפסיכולוגי.

אסטרטגים יגידו, דוגמאות היסטוריות יוכיחו גם, שלא רק גודל הכוחות קובע מי ינצח, אלא האיכות, ובתוכה המצב הנפשי, כוח העמידה של הכוחות, צבאים ואזרחיים.

D הפן הפסיכולוגי של המלחמה

פסיכולוגיה ומוראל (מלחמה פסיכולוגית)

כפעולה אנושית המלחמה תלויה בכוחות שבתוכנו: מוראל, מצב רוח, אומץ, פחד, זהירות, גאווה, כעס, נקם. זה חשוב לכל רמות המנהיגות עד לאחרון החיילים.

כל זה כמובן בתנאים קיצוניים.

"הספרטנים לא שואלים כמה הם אויביהם, אבל [הם שואלים] איפה הם".

(אגיס השני מספרטה)

"אני המלך שלכם. אתם צרפתים. האויב שם. קדימה! [להתקפה]"

הנרי הרביעי (הצרפתי, 1590)

"חייל אמר לפלופידס: -אנחנו בתוך הציפורניים של אויבינו! פלופידס ענה:

-ולמה אנחנו יותר בתוך ציפורניהם מאשר הם בין ציפורינו? " (PLUTARCH)

קלאוזביץ: "מלחמה היא ספירת הסכנות, אז האומץ הוא הסגולה המלחמתית במלוא מובן המילה... מלחמה הינה תחום המאמץ והסבל הפיזי. כדי להחזיק מעמד צריך כוח פיזי ומוראלי מסוים... מלחמה היא בתחום המקרה... הרוח (SPIRIT) היא שממלאה את המלחמה כולה"

עבורו שלושת המרכיבים העיקריים של העוצמות המוראליות הן "כישורי מנהיג המלחמה, סגולות המלחמתיות של הצבא, ההרגשה הלאומית של הצבא". אבל קלאוזביץ מתייחס גם לרגשות האזרחים הרחוקים מן החזית, רוח הקרב הלאומי.

כבר ב-1805 קלאוזביץ מדגיש את עליונות של פקטורים לא חומרניים אלא מוראליים. נגד עמיתיו באותה תקופה הוא מתרחק מנוסחאות גיאומטריות ומדגיש את האנשים והכוחות שבתוכם.

עבור קלאוזביץ, ישנם פקטורים מספריים, טכניים כמו גודל הצבא, מצב הציוד אבל הם לא היחידים, והמרכיבים המוראליים יכולים לקבוע [תוצאות], לפחות כל עוד אין קרב אחד גורלי (כי אז הפער המספרי ייקבע, אז מרכז הכובד ייפגע). בטקטיקה המיידית הגודל יכול לקבוע, באסטרטגיה לא. לא ניתן למספר כל מרכיב המלחמה, ולכן גם לא ניתן למצוא נוסחאות לניצחון בטוח.

נכון, לא ניתן למדוד באופן מדעי דרגה מסוימת של מוראל, אבל חייבים לקחת בחשבון נתונים אלה. קלאוזביץ מבדל אפילו בפרק אחד את הסגולה המלחמתית של החיילים מן האומץ הרגיל. הסגולה היא עוצמה מוראלית שניתן למדוד. צבא החש סגולה זו מוכן לסבול מעבר למתקבל ולהפסיד בקרבות קשים בלי להישבר.

האסטרטגיה והמלחמה, ראינו זאת, פועלות בתוך ערפל של אי-ודאות, עם חיכוך מתמיד המקשה להתקדם, תחת סכנת חיים לכל משתתף, כל הזמן בסכנת הונאה והטעיה. לא ניתן לפעול ולחיות בעולם הזה בדחיקת הפקטור הפסיכולוגי אשר מוביל לא פעם את מעשינו.

נגד התיאוריה הישנה בכלכלה אשר טענתה שאיש בודד בודק אפשרויות ומחליט בהגיון כלכלי, גם בעולם הפיננסי הצרכן מציית לא פחות לתחושות ולאינסטינקטים. במלחמה זה הרבה יותר קיצוני: כל התנאים קיצוניים, אז הזרמים המשפיעים גם הרבה יותר אינטנסיביים.

סון טסו: "הטוב הוא כאשר הכוחות מבקשים את הקרב ולא הניצחון, כי כוחות אשר רוצים להילחם יודעים שהם התאמנו והוכנו אך זו העצלנות והשחצנות שמבקשות ניצחון ומביאות תבוסה."

המלחמה הפסיכולוגית מרכזת את השימוש בכל האמצעים המשפיעים על המוראל, על מצב הרוח. יש בה בין היתר: שקר ומסרים סותרים, מניפולציות גסות ומתוחכמות, לחץ פסיכולוגי על הפרט ודעת הקהל, שימוש בה כדי לגרום לסדקים במדינה השנייה וחשוב מכל שבירה של מנהיגם העליון.

ושיהיה ברור, הכל אבל הכל כשר, הכל לגיטימי, הכל מותר.

דוגמה בוטה: ערפת חתם על הסכמי קמפ דויד וידע, והודיע לגרעין מסביבו, שזו רק אמצעי זמני להשיג הכרה ושטח. הוא לא התכוון לרגע לבצע, אבל מה חשוב?

החשוב שהוא השיג תחילה מה שהוא רצה, לכן זה היה לגיטימי. כן קורא יקר, אנא תפנים זאת, זה היה לגיטימי ובסדר כי זה תאם לאסטרטגיה שלו, למטרותיו. אין יותר לגיטימי מזה!

הבעיה (לדעתי) לא הייתה אצלו אלא בעיוורון (ראה מטה) של המנהיגים שלנו.

כיבוד הסכמים מול אסטרטגיה לטווח ארוך? השאלה מה לבחור ביניהם פשוט מיותרת, רטורית.

הואיל אני מאמין שהקורא מקבל כמובן מאליו חשיבות הפסיכולוגיה במלחמה ואסטרטגיה ניתן להתקדם. לפני שניכנס לתופעות המלחמה הפסיכולוגית,

נתעכב קצת בטעויות הנולדות לפני המערכת הפיזית עצמה, בעברית פשוטה,

איך לחבל בעצמנו עד למערכה.

קונספציה

כן, אנו חייבים לעצור רגע אחד מול מרכיב בעייתי הגורם לכישלונות ענקיים אשר נתפסים לאחר מעשה כחוסר מחשבה הגיונית או למידת ההיסטוריה במקרה הטוב, כטמטום נוראי וקטלני במקרה הרע.

ברור שלכל צבא יש דוקטרינה המרכזת מספר עקרונות יסודיים המבססים תפעול הכוחות. למדינת ישראל בזמן בן גוריון שלושה עקרונות קבעו ניהול סכסוך צבאי:

1* להביא את הקרב רחוק משטח המדינה הקטנה. 2* לתקוף ראשון כפעולת מנע שתוכל לייצר איזון מסוים לגיוס מילואים ולמאזן הכוחות, המכה הראשונה חייבת להיות משמעותית. 3* לא לתקוף ללא תמיכה של אחת לפחות ממעצמות-על.

בשנת 1967 עיקרון שלישי זה לא נלקח בחשבון.

אני מייחס למילה קונספציה תפיסת עולם מעל הדוקטרינה, מקור השראה לה. כאשר העולם לא מנותח נכון, אז כל השרשרת מוטעית. קונספציה היא ראיון כמו "מצרים וסוריה לא יתקפו בלי ירדן", "הגנה חזקה מספיקה למנוע התקפת פתע", "הם לא יעיזו, הם יודעים שאין להם סיכוי", "מנהיג זה חלש מידי כדי לקחת סיכון"...

ברור שכל מדינה מסודרת עם צבא מסודר חייבת להחזיק דוקטרינה מסוימת, אבל זאת משתנה עם הזמן, ומעבר לכל, היא כללית ולא נכנסת יותר מידי לפרטים, והיא לא מונעת הבעת דעות אחרות וויכוח.

גם קלאוזביץ וגם סון טסו מדגישים הצורך בגמישות, שניהם מזהירים נגד דוגמטיזם, נגד כלל עקרונות קבוע מדי. הואיל שמלחמה היא דו-קרב תלוי בהמון מקרה ומזל, אין שיטה אחת טובה ונצחית.

למשל, עפ"י מצב הנשק בהיסטוריה, היו תקופות שבהן היתרון היה על המגן, ואחרות שבהן היתרון היה על התוקף.

אבל הקונספציה יכולה להיות מוטעית גם בגלל שלא ביצעו אותה עד הסוף: למשל הקו בר-לב ביום כיפור לא היה מאוכלס ומצויד עפ"י הנהלים. עוד קונספציה שגויה, במלחמת לבנון השנייה, חשיבות יתרה שניתנה לחייל אוויר למרות אי-יכולתו לגרום להכרעה לבדו.

אנא לא לדאוג, ההיסטוריה גדושה בליקוי מחשבה בניהול מערכות.

טעות בקונספציה לא שייכת לתחום הצבאי בלבד: בתחום המדיני שהוא העליון והקובע, טועים לא פחות. חוסר הבנה למתרחש בסביבה מפתיע ומביא אסונות. סדאם חוסיין חשב לגמור מהר מאד עם איראן כאשר תקף אותה. זה לקח שבע שנים, הרס ענק, תיקו. הוא חזר על טעות דומה בכווית.

מבחינתי הסכם אוסלו נכנס לקטגוריה כי הוא נחתם עם מישהו שרגיל להפר הסכמים. המודיעין שלנו לא הודיע לנו על עמדתו האמיתית (באם אני טועה והוא כן אמר, אז מישהו חיבל באינטרס המדינה), וזאת בלי להתייחס בכלל בטקסט עצמו ובעובדה שהוא הסכם מסגרת כללי ושטחי מאד. חשבו שבלי ערפת שום דבר לא יזוז. נציג בלעדי.

גם כאן ההיסטוריה מלאה בכישלונות האמורים להיקרא "ניסיון".

איך אנו מגיעים למצב הזה? כי עם או בלי וויכוח בולטת בדרך כלל, גם בדמוקרטיות "מחשבה יחידה" המשתיקה בזמן הקריטי את כל הדעות האחרות. גם בדרך כלל, היא של קבוצה בשלטון, והמדיה מגדילה את כוחה או לא מצליחה להתנגד לה. המחשבה היחידה היא מקור אווירת העיוורון שלפני המלחמה בפועל.

מתבססים על מומחים אשר לא תמיד מבינים בעצמם, מתווכחים ביניהם עד להשתקת כל דעה שונה – כולל במטה הכללי.

קונספציה מוטעית ביום כיפור, ביצור הסכמי אוסלו, בניהול מלחמת לבנון השנייה, הם בין הבולטים ממעשי טירוף המורידים אותנו לקרשים. מזל שגם "הם" טועים.

אנא אזרח יקר, כאשר רק קונספציה אחת קיימת, המחשבה היחידה, הנקראת גם הקונספציה הרווחת, תתחיל לדאוג ולבדוק בעצמך. איך אומרים אחר כך? היה כתוב על הקיר. לא משנה מאיזה צד פוליטי זה מגיע.

עם אוסלו, קבוצה קטנה של אנשים לקחה את המשוטים והובילה למהלכים גורליים. בכניסה ללבנון אריאל שרון ב-1981 פעל באותה צורה עם שקר הקילומטר הארבעים.

אני לא מתייחס כאן לטוהר הכוונות, אני חוזר על מוסר כוונות מול מוסר תוצאות ועל צורת לקיחת ההנהגה. קבוצה קטנה מיליטנטית גורמת להחלטות גורליות בהפתעה וללא הבעת רצון העם ודיון מעמיק. נגד תופעות אלא חייבים לזהות סימפטומים ולהתנגד. כיצד? בכל ארגון, בכל גודל, מן היחיד עד למדינה, קיים קונסנסוס על מספר חוקים ועקרונות. אפילו אם מותר לחשוב אחרת, הרוב מקבל את החוקים בשקט. פתאום, מיעוט קטן מצליח להשמיע קול, להגן על דעות שונות והרוב דומם. בעצם, כך הדמוקרטיות מתפקדות בפועל.

כאשר קבוצה כלשהי מצליחה לכפות על הרוב דעה שנראית אבסורדית או מסוכנת, מתעוררים מנגנוני הגנה. כאשר מנגנונים אלה משותקים, או קולם לא נשמע – בכוונה או לא – אין כמעט גבול לכוח המיעוט. דעתו הופכת (לעין) לדעת הכלל.

מצב זה יכול להתקיים גם כאשר הדעה, המסקנה שלה, מתאימות לצרכים של קבוצות שונות אפילו יריבות. דוגמה: עמדת הצרפתים מול הסכסוך ישראל-פלסטין או המלחמה בעיראק.

40 שנה של שטיפת מוח, מיעוט ערבי-מוסלמי המגיע אולי ל-20% מן האוכלוסייה, תורשה חזקה של אנטישמיות קלאסית בשמאל ובימין, תעמולה פלסטינית אדירה ומבוססת של שנים, מעודדת ע"י רוב כלי התקשורת ואנשי עסקים הקשורים לשלטון, כל זה ביחד בנה עמדות התחלה עם מסקנות ברורות. שקר מתמשך נעשה לאמת באופן טבעי.

בארץ, קונסנסוס נבנה על רצוננו בשלום, על כך התווספה למשל האמונה החזקה שבלי תהליך מדיני אין פיתוח (וזה מצדיק שאין טעם למשל לעשות ניקיון בניהול המדינה… ). הוא עבר בהדרגה להבנה של "צורך" במדינה פלסטינית. הוא גדל להבנה נוספת שהתנחלויות הן מחסום לשלום.

הוא התעצם כאשר חשבו שכעומק הנסיגה כך עומק השלום.

אני לא אומר שחלק מן הטענות לא נכונות, לפחות בתיאור מצב. ברצוני לא לקחת עמדה, עוד לא הגענו למסקנות בתוכן הרעיונות. יחד עם זאת, יש להבין שלכל פתגם הנשמע יפה, יש תוצאות ישירות ויצירת מצב שונה לאחר דיבור ויישום.

עוד נקודה, שנדגיש מאוחר יותר: האויב "עוזר לנו" לבנות קונספציות שגויות, הוא יודע לחזק אותן.

הסכמי אוסלו התבססו על עקרונות ברורים: נעשה הסכם עם א.ש.ף. כי רק הם יכולים לעשות שלום - ולא נברר יותר מדי למה הם מתכוונים. לחפש מתחת לפנס.

ניתן לתקן: פשוט לשנות כיוון לאחר שמבינים או מגלים את תוכניות האויב, או את המצב האמיתי בשטח. הגרוע מכל הוא להמשיך בטעות במודע כדי להגן על החברים, על הדעות שהצגנו והאמנו בהן.

למרות שחשוב להתמיד מול המטרות, נסיבות משתנות דורשות גמישות, לא רק פיזית של הכוחות אלא גם מחשבתית. עדיך לשנות בתוך תנועה מאשר לא לשנות בכלל, המחיר נמוך בהרבה מאשר להמתין לתוצאות גרועות.

נחזור לתחום הפסיכולוגיה בזמן המערכת הפעילה. נצטרך להיזכר בכתוב כאן כל הדרך קדימה. להלן מספר סוגים טיפוסיים של המלחמה הפסיכולוגית. החשוב כאן לא בחלוקת הנושאים, שכל אחד ניתן לשנות לנוחיותו, אלא בהצגת המגוון הרחב של תופעות. נושאים כבדי משקל יטופלו בנפרד בהמשך.

סכנות פנימיות, או איך להפיל את עצמך

עיוורון

אני מתכוון לעצימת עיניים מול עובדות או לקחי היסטוריה, לקבל דבר לא הגיוני כמובן מאליו.

הזכרתי קודם את נושא קווי ההגנה. סיפור הקוMAGINOT הוא דוגמה קלאסית של קונספציה שגויה שלא התאימה לתנאים החדשים (תחילת חייל השריון). מחשבה אולי נכונה ב-1920, טעות ב-1940.

במלחמת העולם הראשונה הדוקטרינה הייתה שצריך לתקוף, שהתקפה בעוצמה היא הדרך לניצחון. המלחמה, כמעט ללא שינוי בקווים ארבע שנים, עם חשיבות של ההגנה טרפה את הקלפים.

המטה הכללי הצרפתי, שרצה למנוע את אסונות המלחמה הקודמת, התבסס על יתרון ההגנה. ככלי הגנתי, מה יותר טוב מקו ענקי במידות, מצויד, ארוך, כדי למנוע כל התקפה? קיום הקו היה אמור בעצם לדכא כל מחשבה גרמנית של התקפה על צרפת. עוד פעם חשבו מלחמה אחת אחורה.

השקעות הון עתק של כסף, גאווה לאומית ושחצנות, של המטכ"ל, של הפוליטיקאים אשר אהבו להצטלם שם, טכנולוגיה (של אז), זהות דעת המומחים על הצורך בו... בשביל מה? במאי 1940 בתוך ימים השריון הגרמני עקף ונכנס לצרפת שהתמוטטה.

רק דה גול התנגד בנושא ל"דעה היחידה" וביקש מאמץ נוסף ופריסה שונה.

אשליה של סבירות נמוכה [מזכיר משהו?] כל זה למרות המסר הברור ממלך ושכן טוב שהזהיר את גולדה מאיר. האם האשליה של "העברת מסרים" דרך הפצצות שווה יותר?

חשיבות הספיגה, צורך במכות קטנות שעולות בחיים של אנשים: כך נכנסנו לשכם וג'נין ואיבדנו חיילים רבים מדי בפעילות. לא רק שהתעמולה מן הצד השני דיברה על טבח, אלה שלא ניקינו את השטח כמו שצריך לפני שנכנסנו.

נפולאון טעה כאשר הוא רץ עד למוסקבה ולא הצליח להכניע את קוטוזוב. המקום היה רחוק מדי מן הבסיסים שלו והמרכז הלוגיסטי. המרחק היה ענק והחורף קטלני.

עם רכבת וציוד מודרני, 130 שנה מאוחר יותר, היטלר רץ על אותה מטרה, למרות כל האזהרות, וגם הוא חייב היה לעצור. גם כאשר היה אפשר לסגת בסטלינגרד ולהציל עשרות אלפי לוחמים, הוא אסר על חייליו לסגת ובפעם הראשונה הרייך השלישי הפסיד בקרב.

דוגמה פוליטית של עיוורון: הניסיון העלוב של הבורגניות הגרמנית הכבדה לקנות את שלטון היטלר. הם תמכו בו כספית במחשבה לקנות ממנו שקט תעשייתי. לא עזר להם.

בכל הדרך עם ייאסר ערפת שיקרנו לעצמנו. לא שאנשים מסוימים לא דברו והדגישו עד כמה המצב לא השתנה עפ"י משאלות "אנשינו" באוסלו.

אבל לא נתנו במה מספקת לדעות אחרות, זלזלו באנשים, וכמובן ברוב המקרים לקחו כדוברים אנשים אינטרסנטים או קיצוניים שהורידו מראש על הסף הארותיהם.

פרשת מוחמד דף: ראש ממשלת ישראל מלווה בראש אמ"ן נפגש עם ערפת. אמ"ן מאשר שמוחמד דף נמצא אצלו. ערפת שואל ב"תמימות" -מוחמד מי?- כאילו הוא לא מכיר על מי מדובר. ראש ממשלתנו שמעון פרס שותק ולא מגיב בחומרה על השקר הגס.

איך אנו נראים לאויב, למה שיתבייש להכות בנו אם אנחנו כאלה מגוחכים ? אנחנו החזקים?

אומרים בצרפתית: "יורקים עליך ואתה אומר שיורד גשם". כך אמר שמעון פרס, כך אמרו אותם קציני צה"ל, כך מחליפו בתפקיד אמר שמצא בערפת ידיד - ואנחנו איתם.

הרצון העז של (כל) המנהיגים הישראלים לקבל יריקה נוספת מערפת עד חומת מגן ופעולות אריאל שרון.

ערפת דיבר בפעם ראשונה ולא רצו לשמוע. זה היה בדרום אפריקה, מעט לאחר חתימת ההסכם. הוא הזכיר לקח מהיסטוריית האסלאם על הסכם שנחתם רק כדי להכין את הניצחון הסופי (מה שנכון בדרך כלל). כמה אנשים הדגישו לנו את חשיבות הדבר ? בני בגין לבדו ניסה להזהיר. בגלל שהוא מזוהה עם הימין לא רצו לתת יחס הולם לדבריו. אמרו תומכי אוסלו שהדברים נאמרו בסתר, לא בפומבי. כאילו זה מסביר או ממתן.

הטענה האבסורדית הייתה שערפת חייב לדבר כך לעמו כדי להרגיע אותו, שייקח הרבה זמן עד שיצליח לשנות את דעתם. אז מה? או שהוא מנהיג ותפקידו להנהיג, להדריך, להסביר אפילו נגד הזרם. או שהוא אומר להם את האמת (מה שהוא חושב).

את האמת בערבית הוא לא שינה. באנגלית, הוא ידע תמיד להגיד מה שהמערב רוצה לשמוע ("כסף של קוף" אומרים בצרפתית). הוא ידע תמיד לגנות כל פיגוע, בעצם יכול להיות שאין בעולם מנהיג שגינה את הפיגועים נגדנו כמו שהוא גינה ובאותה נשימה מימן את רובם!

כל הזמן ערפת אמר אותם דברים, פעל, חינך והפעיל כלי תקשורת לתעמולה שלו באותו כיוון. גם אנחנו אבל בכיוון הפוך. נושא החינוך קריטי ובסיסי.

במערכת החינוך שלנו, השר המשכיל, רץ להכריז על שנת הלימודים כ"שנת השלום", ולכן התקיימה שנת השלום. איזה יופי! שלום זה טוב, פרקטי, מוסרי, אסתטי, נורמאלי, נהדר, הכרחי, פנטסטי.

כל תלמידי ישראל כתבו, שרו, רקדו, שיחקו בהצגות על השלום. שיכורים היינו.

מה בצד השני? תרגילי חשבון פשוטים בסגנון "אני מגיע לחיפה הכבושה, נכנס לחנות. יש בה 10 יהודים, אני הורג 6, כמה נשארים? " הרשות חילקה את הספרים, ארגנה את תוכניות הלימוד, שלטה בשידורי הטלוויזיה והרדיו. בספרים שום תזכורת על ישראל, על קיומה וזכותה לקיום, על העם היהודי. כלום! כמובן שאין להתייחס למדיה של החמאס. מי בודק היום אצל אבו מאזן? התנהגותו בדיבור כמו התנהגות ערפת.

התבוסתנות המבזה לא ידעה גבול כאשר תיארה את הסרבנים, בעידוד מלא, כמצפון האומה, כצדיקים האחרונים, עד ש"גלי פלסטין" עצמם חזרו להיות "גלי צה"ל" עקב כמות הפיגועים אצלנו.

נכון, חשוב להגיד את האמת, או לפחות לתת – בכנות – לכל אחד להגיד את החלק שלו בה. אבל ליפול במזוכיזם המופרז הזה, זה לתת לאויב את הצדק להאמין בציפייה שאנחנו נקרוס מבפנים.

אנחנו אלופים בלהתווכח, והאויב מסתכל ולא מאמין כמה קל להמר על פירוק עצמי של המדינה. אנא קורא יקר, זכור שערפת סמך על תופעה זו כאשר הוא התחיל את האינתיפאדה [נאסרללה לא חושב אחרת, במיוחד משנת 2006].

כמה הוא הופתע כאשר התחלנו להרים ראש ולהגיב. כמה עריקים או מפגינים לשלום בצד השני? כדי להיות גיבור, השאלה היא רק "כמה יהודים להרוג"?

סכנות פנימיות אחרות

שיתוק עצמי

לאחר בחירות 2001, כאשר עברנו לממשלת אחדות לאומית, ראינו בראש הסולם השלטוני שני מנגנונים הפועלים במקביל.

* הראשון מנסה ומתחיל לנענע את ראש השלטון העוין, ייאסר ערפת, ומוציא אותו לאט מלגיטימיות והשלטון המוחלט שלו. אנשים שקולים מתחילים להבין שהוא באופן שיטתי נשאר ראש כנופיית טרור. אפילו מספר מדינות במערב הרגילות להשפיל את עצמן עבורו מתחילות להתמודד עם העובדה.

* המנגנון השני מנסה בכל מחיר להגן עליו, לשמור עליו כדי שברגע נתון (שייבוא, חייב לבוא), הוא יוכל לחזור לשולחן המו"מ.

האבסורד של מחשבה זו הופיע באופן בולט למשל, בשידור "פוליטיקה" של דן מרגלית שישה חודשים בדיוק לאחר תחילת האינתיפאדה השנייה. לסירוגין, שני אלופים בדימוס, הצמד דני ודני (רוטשילד ויתום) חזרו על התפילה: "אבל אם מחר ייאסר ערפת רוצה לחזור לשולחן המו"מ, הוא יכול, זה עדיין הזמן." עם עיוורון כזה או חוסר ידיעה על מצב אמת מגיע לרמה כה גבוהה, למה שלא התפשט באוכלוסיות אחרות? ניתן אפילו להתקדם עד לכנסת עם כזה נאום.

הוויכוח האינסופי בקשר לחיסול/סיכול מזכיר בצד המגוחך שלו את הויכוח הפתטי בין עליית מדרגה להחמרה. עיתונאים נאורים מסוגלים להסביר בהתנשאות רבה שבעצם אנחנו גורמים לעוד מכת נגד, בזה שאנו מנטרלים מפקדי טרור.

הניסיון לשקר לעצמנו ולאחרים נמשך עד פרוק ממשלת האחדות, לפחות בתחום הצבאי והסברתי. עד אז פעלנו בראש כפול, אחד משתק את השני. המצב השתנה רק בתחילת מבצע חומת מגן. כמה קורבנות (השלום) היה צריך כדי שהשכל הישר יגיד לנו "תקום ותגן על עצמך, תפסיק לדבר ולספוג מכות"?

באותו ערב, אבי פזנר בטלוויזיה ה"צרפתית" וקצין דובר צרפתית עם הופעה מוצלחת בטלוויזיה הבלגית התחילו לענות, להסביר, להגן עלינו. בערב תחילת חומת מגן, יכולתי להרגיש שעידן "ההסברה-כוסברה" תם ושסוף סוף "משרד החוץ בידנו!" נדירים רגעים כאלה.

פחד, כניעה, עייפות

ישנו וויכוח בארץ על מי עייף יותר: המנהיגים או העם, עייף ממלחמות, מסכסוך ללא פתרון באופק. אומרים שגם אריאל שרון הרגיש שהעם עייף. קודם כל נזכיר שני חוקים:

1/ מלחמה הינה מערכה ארוכה (סכסוך עוד יותר), אפילו אם האינטנסיביות נמוכה. בדו-קרב, מפסיד מי שממצמץ ראשון. לנו, אין כזו זכות. אסטרטגיה קיומית יכולה להימשך שנים רבות. הזכירו לא פעם שמבחינת ערפת למשל, הזמן בכלל לא היה קנה-מידה. והוא צדק כשהמטרה מעבר לזמן ספור. זו מהותה של מלחמת התשה.

הנושא הוא שחיקה (רק מתחילים). להיכנס לייאוש, למחשבה שאף פעם לא יהיה פתרון, או שחייבים לעשות הסכם אפילו רע, אפילו עם שותף לא ראוי.

2/ עם אשר לא מוכן להילחם על קיומו לא ישרוד. זה לא כמו שרבים חושבים, נעזרים במוסר ולא בניסיון המעשי, וטוענים שלכל עם זכות לחיות. אין דבר כזה, חייבים להיות מוכנים להגן על עצמנו כל הזמן.

זה לא מאתמול: כך לדוגמה בפרהיסטוריה האדם הניאנדרטאלי שלא ידע להתקדם מהר מספיק נכחד ע"י ההומו ספיינס שהיה האדם המודרני של אז.

הצורך הוא להתאמן כל הזמן, לבדוק מה קורה בגבולות ולבנות בריתות יעילים, ע"י אינטרסים משותפים. בבחינה אסטרטגית, נגד השיתוק והכניעה, רק היוזמה מנצחת. יוזמה צבאית בשטח, קביעת כללים אשר אנו רוצים, יוזמה דיפלומטית עם דיבור על הצעותינו ודרישותינו. לא גמגום.

סמנטיקה וגלישה למושגים הסוטים מן הציונות הקלאסית:

לפני שהצד השני מתערב, אנחנו בתוכנו מתבלבלים או משנים דעה. אך למילים יש כוח וקונוטציות שונות. למשל, בקשר לתושבים היהודים ביהודה ושומרון, מלקרוא להם החלוצים קפצנו לקרוא להם מתיישבים עד שהגדרתם הפכה מאוחר יותר למתנחלים, עם מובן קשור לירושה, לחזרה לאדמתנו המובטחת.

הקדושה נגררת לאדמה עצמה ולכן כל פיסת אדמה לא ניתנת למיקוח, ועוד מכניסים את המשיח בסיפור ומתחילים לספור לאחור.

בשנת 1967 כבשנו או שחררנו? תלוי את מי שואלים. איך אפשר להיות כובש על אדמתך? אנחנו נכנסים כאן למצב שבו אידיאולוגיה על רקע דתי/משיחי מתפתחת, וכמו כל אידיאולוגיה מתעלמת לחלוטין מין העובדה שאנשים אחרים תושבים כאן. לא חשוב מה עמדתם (אקטיבית או פסיבית), הם פשוט לא נחשבים.

לאידיאולוגיה, כמו תמיד בהיסטוריה, קשר חלש מאד עם עובדות. יום אחד ניתן להגדיר אותה כקונספציה. בהתחלה ובהתלהבות רוב העם קיבל אותה, לפחות בהבנה.

מהרגע שאידיאולוגיה מנהלת סכסוך, אין מה לעשות, היא תכיר אומנם רגעי תהילה וגדולה, אך גורלה נקבע, ראינו איך כולן נגמרו.

תוכנית האכלוס עד להקמת המדינה הייתה פרקטית בלבד כדי לבטח אחיזה על האדמה ושימוש ביישובים להגנה צבאית, להקמת תשתית רחבה בשטח וגם אפשרות לפקח על מעשי הצד השני בהתנגדותו. לא שהציונות ניתקה את עצמה מן ההרגשה הלאומית-יהודית, אלא שהקנה-מידה לא היה דומיננטי. הכל השתנה לאחר 1967.

גם פה, כמו עם תהליך אוסלו אבל שלושים ועוד שנה קודם, מיעוט מלא מרץ ואידיאולוגיה, מאורגן, מבצע בעצם פוטש נגד הרוב ומייצר פצצה מתקתקת.

לא בתפקידי להזכיר אינטרסים כלכליים מובנים של אנשים שידעו לסובב מדינה שלמה ולהתעשר מאחורי מסיכה של אידיאולוגיה. קשה למאמין להבין שבסוף השורה התחתונה היא ביזנס. חשוב כן להזכיר זאת כי משאבים אדירים של המדינה הגיעו לשם.

שוב, אני לא נכנס לוויכוח על זכות, על לגיטימיות, על מוסר אמונתי או אחר.

האלמנט הרוחני הכולל פשוט מחליש ומעוות את הניתוח הקר והגיוני של המצב, של האסטרטגיות וניהול הסכסוך.

יותר מזה, הוא מוסיף פן מסוכן מאד כי הוא מעורר תגובת נגד מן האסלאם כאילו יש מלחמת דתות למרות שאין קשר. לא מספיק שיש לנו בעיה עם תושבים במקום, אלא אנחנו מייצרים להם תמיכה טבעית בהוספת צבע דתי מכל האסלאם. זאת בלא לדבר על התשוקה הקטלנית הקיימת ברוח הדתית, ולא רק בצד השני. אנו מגיעים לעקירת עצי זית, פעולה מנוגדת בעליל ביהדות ואנטי-ציונית ביסוד.

הגרוע הוא שההד הדתי נדבק גם למקום הלא קשור כלל: עזה. כבר ב-1957 בן גוריון הזהיר אותנו שלא נישאר שם. הרצועה לא ניתנת לשליטה, לא מהמדינה השכנה, המצרים לא רצו בה. אבל אנחנו רצינו בה עפ"י השיטה הישנה של חומה ומגדל, להיות שם עם אוכלוסיה כדי להקל על הצבא ולהפריד בין אזורים.

מילא בזמן השליטה שלנו שם עוד היה אפשר להשלות את עצמנו, אבל ללא נוכחות צבאית, להשאיר שם אזרחים הייתה טעות. בניגוד ליהודה ושומרון, לא היה שום רקע דתי לאכלוס הרצועה. לכן, כל הפאתוס בנושא מיותר, הוא מזיק למקומות אחרים.

תנועה זו הכירה ויצרה כמובן תנועת נגד, הטוענת שהקמת מדינת ישראל סיימה את משימתה ושגם הציונות סיימה את משימתה. כל מה שנקרה פוסט-ציונות מגדיר נכון את התופעה. קודם כל תומכיה רואים ביהודה ושומרון שטחים כבושים שצריך לפנות מהר. אבל הטבע שונא חלל ריק ולא ניתן להשאיר לאויב המאורגן לחזור ולאיים. אז התחיל המלכוד.

תרבות השוויון הציונית לא שרדה את התמוטטות הקיבוצים, את נזקי הקביעות במקומות העבודה והריקבון בחברת העובדים. בזבנג נגדי, הרצון היה לדמות לארצות הברית כולל התכונות הרעות שהסתירו: חברה אנוכית, ללא רווחה מאורגנת ע"י המדינה, חברה שבה ערך הכסף מעל ערך האדם.

אחד הסימנים [הקלים] הוא חשיבות החליפה והעניבה בדרגי השלטון, עד לאבסורד. העיקר, להתרחק מכל מה שבנה את המדינה, מן הרוח הציונית של שוויון וחברה צודקת יותר. אבל לא היה בצד ה"מאמין" שום גוש אמיתי אשר דאג להזכיר את חוקי הצדק של היהדות, הם היו עסוקים מדי עם האדמה ושכחו את האדם (אני מתייחס לפלגים הנקראים ציונים בלבד).

יש בפוסט-ציונות רצון עז (מילה מתאימה לא במובן אחד לתיאור המצב) למחוק גם את הציונות, גם את היהדות ולהפוך לעוד מדינה גויה, תאום המערב במזרח התיכון.

לא שאני דוחה את הבאת ערכים דמוקרטים לכאן, ברור שלא, ושאר הטוב שנשאב מאירופה, אבל האם זו המטרה הסופית?

הרצון של יהודי גלותי להתקבל בכל מחיר לקהילה הבינלאומית, מתחת למסכה של נאורות. יש את הרצון הזה להידמות למודל הגוי המצליח, רק לא להיות סתם דומה לאחד מהחלוצים או הדתיים של התקופה ההיא, בזמנים ההם. הרצון לשכוח את השורשים הביא את המדינה לעוד כישלון והידרדרות. מכאן המרוץ להיות יפי נפש, בכל מחיר, גם בסכנת מחיקת המדינה. כמה נחמד להיות שייך ל"קהילה העסקית הבינלאומית", למדינות המפותחות.

לא חשוב שיותר ויותר אנשים כאן רעבים וזרוקים, שניצולי שואה, זקנים ונכים הופכים לתת-אנשים. כל הסמנטיקה מסתכמת ב"בלייזר".

האם באמת יש לבחור רק בין כסף לאדמה? זה הציונות? עם זה נשרוד, נחיה?

אנחנו נכנסים אז למערבולת של משפטי שווא אשר נשמעים בהתחלה דווקא נחמדים מאד: "שלום עושים עם אויבים". זה לא נכון כי המשפט לא שלם. אתה עושה שלום עם אויב שמוכן להכיר בזכותך להתקיים, שמוכן לחיות בשלום וללא שנאה, שלא רוצה להשמידך, או שפשוט הבין שבכוח הוא לא יצליח. עם אויב אתה יכול להיות בשקט יחסי שנים רבות, הפסקה, הפוגה, אבל לא שלום, אפילו לא שלום קר.

"ערפת לא צריך להפוך לחובב ציון". לא, אבל שיפסיק להיות שונא ציון.

מה עם האזרח הרגיל, אשר רוצה שלום עם פרטנר שיהיה מוכן לכך, אשר רוצה חברה צודקת עם הכוונת המשאבים לכיוונים נכונים יותר, עם הרגלים על הקרקע?

למה עליו לבחור בין ימין משוגע משיחי לבין שמאל תבוסתני מתאבד?

מי אנחנו ומה אנחנו רוצים להיות? זו ציונות?

שיכתוב ההיסטוריה

התקשורת הישראלית הסכימה, בין השאר, גם עם הטענה שהאינתיפאדה השנייה התחילה עם ביקור שרון בהר הבית והריגת הילד הפלסטיני אל-דורה.

אם אנחנו משכנעים את עצמנו ששקר זה נכון, וחוזרים על המנטרה כל שנה, איך העולם יחשוב אחרת? העובדות בכל זאת שונות!

ערפת תכנן את המעשה זמן רב לפני. ימים לפני ביקור שרון פטרול משותף רצח חייל ישראלי. הפלסטינים טענו שהרוצח לא שלט בעצמו אבל זה היה רק ניסיון וזה עבד כי לא הגבנו, לא האמנו. אז שרון עלה להר הבית, באמת קצת פרובוקציה, והאירוע נוצל כדי להצית אש. ההד הדתי מתפקד תמיד טוב מול כל עדר.

פרשת הילד עוברת שנים בבתי משפט בצרפת ואט אט מתברר השקר של הערוץ הטלוויזיה הצרפתית עצמו ושל הנציג שלו, שארל אנדרלאן, שמור בכל זאת כמו אתרוג ע"י אנשי תקשורת ישראלים מסוימים, ואתם הפברוק והמניפולציה שבדיווחים.

אנחנו, הראשונים בקו, מסתפקים בשקר נגדנו, השמאל היפה נפש רץ להכות על עצמו כחלק מן המפלצת. לא, האינתיפאדה השנייה לא התחילה עם שרון אלא בתכנון ובפקודת ערפת.

כאשר ראה שמבחינתו, אין ברירה אלא להתחיל את האינתיפאדה השנייה, הוא פשוט עשה זאת. מבחינתו (לפני בדיקת התוצאות) הוא צדק והיה לגיטימי כן לפעול כך. אודות לכמה אנשים חכמים בצה"ל היינו מוכנים וזה תורגם במספר חיילים הפצועים מצדנו, גבוה אצלם, אבל כרגיל פספסנו את אסטרטגיית התגובה.

סיפור זה קרה כמעט עם סברה ושתילה. ראיתי אז בחו"ל איך עיתונות משוגעת ואנטישמית בדמה מזרימה שקרים אינסוף על מי עשה ומה קרה (אני לא מתייחס לנושא עצמו). דוגמה משנת 2008, כאשר תרגום מגמתי של דברי הפילוסוף הצרפתי אלן פינקלקראות ע"י "הארץ" (בקשר לעמדותיו בפרשת הרעלה האסלאמית בצרפת)

גרם לו נזקים בארצו. למה לתת לאויב תחמושת למוקדי האש?

אנחנו מסוממים וזקוקים לכמות יותר ויותר גדולה של מנות. לפעמים, למזלנו האויב גם טועה ומצליח לעורר אותנו, להראות לנו מה קורה באמת. עד לפעם הבאה. כל הנושאים מעלה, יש להזכירם עכשיו מצד האויב, בפעולה פסיכולוגית מתוחכמת של הצד השני.

או שהוא מחזק את העיוורון שלנו, מוסיף לו עוצמה, או שהוא בעצמו מייצר חומר לקרע בתוך עמנו.

שיכתוה ההיסטוריה? ה-וואקף אשר הורס כל שריד של נוכחות יהודית ומתחיל לשים סימן שאלה על קיומו של בית הקדש בירושלים (ואנו נותנים לו לעשות) או אבו מאזן, דוקטור בהכחשת השואה.

עיוורון או הרעלה עצמית?

יותר עמוק בדם הארס נכנס: "הוא הפרטנר היחיד, חייבים לשמור עליו" זעק יוסי ביילין כאשר אהוד ברק הודה בפומבי שאין פרטנר (אחרי קמפ דיויד).

ב-2001, לאחר הבחירות שהפילו את ברק והעבודה, הודה שלמה בן-עמי, הפרופסור בעל קומה במחשבה ושר בכיר בממשלה, שרק בטאבה, מספר ימים לפני הבחירות של 2001, הוא הבין סופית שערפת לא יחתום הסכם אתנו. בכל מקרה. זאת כי הוא פשוט לא מסוגל לעשות זאת.

כמובן שבן-עמי לא מסר לנו את דעתו לפני הבחירות, אלא רק מספר חודשים אחריהן. עד אז, היה שותף לצביעות ובדיון של "הסכם טאבה". זה לא רק פוליטיקה קטנה, זה הרבה יותר: סמל שהעיוורון פוגע בכולם, גם בפרופסורים.

"אני רוצה להאמין בשלום, חייב להיות, הנה משיח בא (עבד גם עם סטלין, גם בדרך למוות במחנות), כמה טוב יהיה, למה פספסנו עוד פעם, צריך לחזק אותו בכל צורה, כדאי בכל מחיר, אוי לנו אם זה לא קורה...". כן, הרעלה עצמית.

סכנות פסיכולוגיות חיצוניות

גם לצד השני יש אסטרטגיה פסיכולוגית, הוא גם מנסה לדעת עלינו ולפגוע בנו.

> הוא מעצים את העיוורון. דוגמה קלאסית היא משפט ריק מתוכן כמו "שלום של אמיצים". בשפה פשוטה זה אומר "קח סיכון". מובן: אתה הצד החזק [מספיק אומרים לנו], לכן עליך לקחת יותר סיכונים [מהצד השני, או לתת יותר ממנו להצלחת התהליך], ולא נורא אם אין הגיון במעשיך. העולם מוחא כפיים, הבורסה עולה, השיכרון מתוק.

הנקודה חשובה, היא הייתה יכולה להיות בפרק על התחבולות. זה גם חוק מוכר בשיווק: "נצל את הכוח של היריב, הפוך אותו לחולשה". מה שנעשה לא טוב ולא מספיק כי אנחנו ה"חזקים", ולכן עלינו לתת, לוותר, להתקפל יותר. המניפולציה בוטה אבל כה יעילה! להתבסס על השוואה "הגיונית" למסקנה מזויפת. בתחום המשפט פוסלים הסכמים שבהם שני הצדדים לא מוותרים ביחס די דומה. ניתן לבטל הסכם כאשר צד אחד מוותר פי כמה מן הצד השני. זה מוכר כלא מוסרי! אבל כאשר מדובר על וויתורי מדינת ישראל... הכל מותר וצודק כמובן, איך יכול להיות אחרת?

> הוא עוזר לשיתוק, משחק חלק ממך נגד החלק השני, מפתה אותך כל הזמן כי רק עם עוד מאמץ אחד קטן הנה זה בא! (למדתי בעברית שפראיירים רק מתחלפים).

כדי לרצות את העולם, אפילו ראש ממשלת ימין, מומחה בטרור ולא לחיץ טען שמצא בייאסר ערפת ידיד וחתם אתו על הסכמים.

> הוא משחק על העייפות והפחד, לב ההתשה: מה, כמה זמן עוד נלחם, כמה אזרחים ישלמו, כמה רעים אתם הכובשים. אנו שוכחים למה בונים את חומת ההפרדה, למה חזרנו לגדה, למה עלינו כל הזמן לעשות מחוות. כל השנים ביקשו מאיתנו מחוות, מעשים יפים, כאילו לשחרר רוצחים זה מעשה רצוי. אם זה לא אבסורד אז מה זה?

בשנת 2008 מתחילים אפילו רשמית להגמיש תנאים לשחרור מהכלא. רוצחים בדם חם, בדם קר, רוצחים מתונים... הממשלה נותנת אות לכולם על מה זה כוח עמידה.

כמו שחותכים סלאמי: וויכוח על המספר, על איכות האסירים, על חברות בארגונים.

אולי ניתן להקים עוד קבוצות: כמעט רוצחים, רוצחים בדם פושר, בלדרים רגילים ובלדרים של חומרי נפץ (חייבים להבדיל)...

> לא פעם הבלבול משחק תפקיד: כמה פעמים ערפת שיחק את החלש, לא שולט בשטח. אמ"ן דחה את הטענה אבל הממשלה כאן עצמה עיניים. אבו מאזן חלש, הוא תמיד היה. עלינו לחזק אותו? כמו כל עם בשביל עצמאותו, מנהיג שלא רוצה בשלטון, לא מגיע לו לשלוט. ומה שווה חתימתו?

יש בכל זאת שיפורים מפתיעים לפעמים: ב-2007-2008 נציגים של השמאל המתאבד לא רצו פתאום לתת עוד נשק לא.ש.פ./הרשות. לקח להם חמש עשרה שנים, אבל פתחו עיניים. לא להתייאש.

> בנושא הסמנטיקה, הזכרתי כבר בלי לפרט הרבה שהפלסטינים לקחו לעצמם את כל סיפור הציונות: אפילו המילה פלסטיני הייתה פעם שייכת ליהודי היישוב. ניסו להביא אניות מקפריסין סגנון אקסודוס, מדברים על הדיאספורה (תפוצות) הפלסטינית, מורידים בירושלים כל שריד מן ההיסטוריה היהודית בהר הבית.

אבל יותר מכל אחד, הם יודעים, אנשי שיווק מתוחכמים, לדבר את השפה של המראיין ובכל שפה להעביר מסרים – לא משנה אם הם סותרים. לקהל ערבי פנים ממשיכים להבטיח תיקון הנגבה והמשך ההתנגדות, למערב בוכים כי רוצים רק שלום וסוף הכיבוש, לישראלים שולחים דוברים "מתונים" או חסרי חשיבות "לפרשן" מה קורה אצלם. על חלק מן התקשורת הישראלית, זה עדיין עובד.

> מעבר לכל, הצד השני יודע להפעיל לחץ על חלק מאיתנו, מחלק את העם בישראל לשניים (הרוצים שלום והרוצים כיבוש...). החלוקה בתוכנו מקשה עלינו לקבוע מטרות ברורות. זה דרך אגב חשוב להם מאד כדי שרק הם יוכלו לקבוע סדר יום.

אין אצלם "שלום עכשיו", "די לאלימות", "הורים שכולים". להיפך, פיתחו תרבות שלמה של שהידים, עם תמיכה כספית, רוחנית, חברתית. המערב ממש עקר מחשבתית מול תפיסת עולם כה ברברית, מעוותת.

רחוקים אנחנו מן המושג הפשוט תעמולה. לביים טבח, אלימות, לוויות של אנשים חיים או ריקוד אמבולנסים המסייעות בהעברת נשק, זה פסה. התעמולה ארוכת טווח, מתוחכמת יותר, מלאת שקרים כה גסים שלא יכולים לא להיות נכונים! יומיום בעולם זה מטפטף, בסוף זה חייב לעבוד. ואנחנו עם מדינה מסודרת לא עושים כלום.

אם היועצים הפוליטיים היו נותנים רבע מן המאמץ שלהם להגנת המדינה במדיה, היינו נראים אחרת.

הפלסטינים גנבו לנו את הפאתוס הציוני, הם מזייפים חופשי בעובדות היסטוריות, שולטים בסמנטיקה כמו שעשו הקומוניסטים במערב עשרות שנים, אבל לא רק. בניהול הסכסוך שלהם נגדנו, התפיסה שלהם כוללת את כל האמצעים מכוונים לאותה מטרה.

נכון, הם גם עשו הרבה טעויות, וזה הציל אותנו לא פעם. אבל אנחנו לא יכולים לסמוך עליהם גם בזה.

סמנטיקה חיצונית

דוגמה טיפוסית: הכיבוש

ישנם עדיין אנשים בארץ החושבים שהוא הסיבה לכל המהומה. שוכחים אבל שערב האינתיפאדה השנייה יותר מ- 90% מן האוכלוסייה הפלסטינית הייתה תחת שליטת הרשות והמו"מ היה בסה"כ פתוח.

המגמה הייתה לכיוון הנסיגה בשטח כל הזמן. אני לא אומר שהנושא נפתר סופית, אבל היה כיוון ברור ורצון לנוע. היה נראה שמזמן עברנו נקודת האל חזור בנושא.

לכן, התירוץ האינסופי שלהם כסיבת האירועים היה שקר. מילא שהגויים יפלו בפח, אבל אנחנו?

נכנסנו בחזרה רק בגלל הטרור, כי פשוט יצאנו משם וידענו שטוב כך. אף אחד שקול כאן לא חזר בשמחה או ברצון, ואם השולט ברשות היה נלחם בטרור במקום לתמוך בה, לא היינו שם, נקודה.

אני חוזר: ערפת כתלמיד של האסטרטגים ידע שמלחמה היא כלי של הפוליטיקה.

גם שרון ידע זאת אבל בדמוקרטיה לא סולחים לך על שימוש בחיילים למטרה מדינית, לא לצורך הגנה בלבד.

קסאם לפני, קסאם אחרי פינוי עזה. מה הקשר עם ה"כיבוש"? חול בעיניים.

האם ניסינו באמת להילחם בתופעה? האם השלום לא צריך להתבסס לפני הכל על הדור הבא והתקווה לדו-קיום?

בהדרגה חזרנו לארגונים פרא-צבאים לנוער, למחנות אימונים אמיתיים לצעירים עם לימוד תפעול נשק, ולירושלים הדורשת וזקוקה לשחרור בדם ובאש.

אנחנו שתקנו. למדנו איך להושיט יד, הם למדו איך לזרוק אגרוף. אנחנו נתנו לדברים לקרות. מדינה שלא מגיבה [או רק מגיבה], לא עומדת על שלה, מאבדת את רצונה לחיות, שוב, אין לה זכות קיום.

כל פעם ברדיו אותה תשובה שנים. אחד מליגה ד' אפרורי סגנון זיעד אבו זיעד חוזר על המנטרה שלו, הכיבוש. פתטי. שר לשעבר לאסירים! צריך שר בשביל זה?

התוצאה הישירה של שיתוק עצמי היא חוסר יוזמה, מתן תגובות בלבד, לשום תכנון וחוכמה. זאת אומרת שמול המציאות לא הייתה לנו שום אסטרטגיה ממשית, ריאלית. עד שלפחות הוחלט להילחם בטרור, וגם אז, לא עד סוף המסקנות היוזמות הדרושות.

אין אסטרטגיה בלי יוזמה, צבאית ומדינית. לכן אנחנו רק מפסידים.

הואיל שאנחנו גם לא משתמשים בכוח בצורה חכמה, זה לא מועיל מספיק, והחכמים שואלים: "למה יותר כוח כאשר הכוח לא השיג דבר". זה לא נכון, כוח טיפש פוגע באוויר. אנחנו אלופי יצירת רוח.

עוד סמנטיקה

אבו מאזן, איש שלום ופרגמאטי בוודאי מוכן לחתום על הסכם שלום אתנו. יכול להיות שבכנות אפילו. אבל כדי לבקש מעמו לעצור את הטרור הפלסטיני, יש לו רק סיבה אחת להציג לעמו: זה לא "משרת את האינטרס הפלסטיני". ניתן לשאול: מתי שזה כן משרת אז כדאי? אז הוא יתמוך?

השארתי מספר נושאים קשורים בנפרד כי הם זקוקים לטיפול פרטני.

הראשון הוא המושג אדמה.

E עובדות ולקחים היסטוריים 2

אדמה

נתחיל עם סיפור סיני מאת טו-מו:

"בסוף שושלת הצ'ין, מו טון ביסס את כוחו בפעם הראשונה. ממלכת ה-יו מן המזרחית היו חזקים ושלחו אנשים למשא ומתן. הם אמרו "אנו רוצים לקנות את סוס האלף לי של טו-מה". (לי אחד = 576מ') כל יועציו של מו טון צעקו "סוס האלף לי, החפץ החשוב ביותר במלכות, אל תיתן להם". מו טון ענה "למה לסרב למכור סוס לשכן ?" והוא שלח את הסוס.

זמן קצר לאחר מכן ה-יו מן המזרח שלחו צירים אשר אמרו "אנחנו מבקשים לקבל אחת הנסיכות של הקאן (KHAN). מו טון שאל את שריו. כולם אמרו בכעס: "אנשי יו הם ציניקנים, עכשיו הם מבקשים אפילו נסיכה! אנו מתחננים, תתקוף אותם". מו טון ענה: "איך אפשר לסרב לשלוח אישה צעירה לשכן?" והוא נתן את האישה.

זמן קצר לאחר מכן, ה-יו חזרו ובקשו: "יש לך שטח של אלף לי לא בשימוש שאנו רוצים". מן טון פנה ליועציו. אחדים אמרו שנבון לוותר על אדמה זו. מו טון התפרץ ואמר: "אדמה היא יסוד המדינה. איך היה ניתן למסור אותה?". כל מי שהציע לוותר נערף ראשו.

מו טון עלה על סוסו, פיקד לערוף ראש לכל מי שנשאר מאחור ותקף בהפתעה את ה-יו. האלה אשר לעגו לו כל התקופה לא התכוננו והוא השמיד אותם.

הסיפור, תחבולה במקור, מסביר איך להרדים את זהירות האויב, איך להפוך אותו ליהיר, אבל כמבוא לפרק על האדמה הוא מתאים במספר היבטים שונים.

קודם כל, ברוח האזהרות הקודמות, ברור שלא אתייחס לאופי קדושת האדמה מבחינה דתית. יחד עם זאת ניתן לציין במקרה שלנו שיהודה ושומרון, אחרי ירושלים, היו מרכז רוחני יסודי ליהדות.

לאחר שהציונות הדתית למגווניה השתרשה באזור באופן מאסיבי, עם חשיבות כלכלית גדולה מאד עבור חלק מן האוכלוסייה שם, קשה הרבה יותר להתווכח – באופן תרבותי - על עתיד האזור. בחזרה לעולם הזה:

1. אדמה כמקור הריבונות והכוח

העולם היום מוגדר ומוגבל. הסתיימו התקופות של גילוי אדמות חדשות ואימפריות רב-יבשתיות. לכל מדינה (כמעט) גבולות ברורים או לפחות הגבלה פיזית להתפתחות. לכל אדמה זכויות משפטיות, גם לאזור ימי מסביב. נכס זה מוגבל אך הוא בסיסי כדי לאפשר לכל ישות פוליטית יכולת קיום סביר.

מתחת לאדמה אוצרות טבע שהם בבעלותה. החקלאות, התעשייה וניהול האוכלוסין קלים יותר כאשר צפיפות-אוכלוסייה נמוכה. דומה עם המים, השטח לפיתוח אנרגיות חדשות...

אנו באופן טבעי מקטלגים מדינות עפ"י שטחן ומספר התושבים כנתונים בסיסיים. לאחר מכן מוסיפים רמה כלכלית, צבאית, אוצרות טבע ועוד. אנחנו גם יודעים שאדמה לא ניתן למתוח לרוחב. זה מוגבל, וכל מה שמוגבל נדיר, לכן יקר.

2. אדמה כמקור תמרון

ראינו בדוקטרינה הישנה של ישראל, ולא סתם, שחשוב להעביר את שדה הקרב לצד השני, רחוק משטח המדינה. יותר גדול השטח של המערכה, יותר רחוק מן האזורים האזרחיים, יותר קל להילחם ולתמרן.

זאת אומרת שלשטח יש לעצמו כוח הגנתי עצום, וששמירה עליו היא שמירה על הניצחון עתיד המדינה.

צבא ללא פוטנציאל לתמרון נלחם בתנאים נחותים.

מעבר לכך, במקרה של בריחה, כדאי להיות מסוגל ללכת רחוק. מאו טסה-דונג עם 12.000 קילומטר של הבריחה הגדולה ("ההליכה הגדולה" של 1935) ניצל זאת היטב.

חשיבות השטח כאשר הוא ענק או קשה לגישה: נפולאון והיטלר נכשלים מול רוסיה הענקית, אנגליה המקימה אימפריה ושורדת את הבליץ אודות להיותה אי גדול ורחוק.

היום עוד יותר: גשם הטילים האפשרי דורש פיזור המשאבים, אזרחיים וצבאים, רחב יותר.

3. חשיבות כיבוש השטח

קלאוזביץ: "הסוף הוא תבוסת האויב או לפחות כיבוש חלק מאדמותיו, כדי לנצל לא את המצב הקיים כעת מבחינה צבאית אלא מן היתרונות שרכשנו למלחמה ולשלום".

נכון, ושכחנו את זה אולי עד מלחמת לבנון השנייה, לא יכולה להיות כניעה אמיתית ללא כיבוש שטחים.

בזמן מערכה, כיבוש שטחים מונע ניצול (ע"י הצד השני) של המשאבים שעליהם אנו נמצאים (כולל גיוס), פוגע קשות במוראל הכוחות, ברצון להמשיך במערכה, וגם מחליש לקראת מו"מ עתידי.

העובדה שלאויב יש טילים מחייב עוד יותר להיכנס לשטח, למנוע ירי קרוב ומדויק יותר. ישנם אנשים בכירים במדינה אשר ראו בעידן הטילים סוף לחשיבות השטח.

דוגמה: בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, שמעון פרס הסביר שאין הרבה חשיבות לרמת הגולן הואיל שמילא לסורים ארסנל רב של טילים מסוגלים לפגוע בכל מקום בארץ.

זה היה אפילו עוד נקודה לזכותם לוותר ביתר קלות על כל שטח כאילו שטח אינו נכס אסטרטגי. דברתי על עיוורון?

. טעות טרגית, עידן הטילים מחזק את חשיבות כל שטח בידנו, גם כרצועת ביטחון לתמרון אזרחי. ואני חוזר על קלאוזביץ, עדיין אקטואלי: עבורו, הכובש מכריע את סוף המלחמה, הוא מקשה על ההגנה. אין הכרעה מן האוויר בלבד, יש לשכוח מזה, מספיק שילמנו על שגיאה זו בחיזוק חיזבאללה.

כמו שכותב אלן דיקוף: "במקרה של מלחמה קונבנציונאלית [לא גרעינית] הנוכחות הפיזית על השטח, ולא ההפצצה בלבד, עושה את העליונות של צד אחד על השני. לכן תוספת לישראל של עומק אסטרטגי מוגדל והיתרונות הטופוגרפיים של השטים [הכבושים עפ"י המשפט הבינלאומי] מרחיקים דווקא את הסכנה הנובעת מצבאות רגליים שכנים ומקטינים כך באותה צורה האיום האמיתי של הטילים".

בקריאה טקסט זה, אפשר לחלום: הספר שהנושא כולו ישראל, יצא לאור בשנת 1987.

אין תחליף לאדמה. בקשר לניהול מלחמת לבנון השנייה, טמטום עד לדרגה הגבוהה ביותר בצבא.

4. בצד השני.

האם חובה להזכיר איך הפלסטינים מתייחסים לאדמה?

הם משתמשים בתירוץ הדתי כאילו ירושלים חשובה להם (לא מוזכרת אפילו פעם אחת בקוראן). מעבר לרצון הטבעי לשמור על חלק הערבי באזור העיר ולמנוע את חיזוק ייהודה, ברור שהחלטה לקבוע בירה בירושלים נעשה רק כדי להוריד מן הלגיטימיות שלנו. הנושא רלוונטי יותר כאשר לוקחים את ארץ ישראל כחלק מ"ארץ הספר" [שהייתה כבר תחת שליטה מוסלמית ולכן חייבת לחזור אליה]. הנושא סתם בלוף ברשות אבל לא לתנועות הדתיות כמו חמאס. גם כאן שני אידיאולוגיות: החזרה הטבעית של עם ישראל למקורות הפיזיים של היסטוריה הלאומית והדתית, מקומות התנ"ך המוכרים וכנגד, חזרה של אדמות לחוג המוסלמי אשר יצאו ממנו לתקופה.

הזכרת הנושא הדתי כמוחלט מונעת כל פתרון אפשרי.

פוליטית, הליכוד עזב את החלום של מדינה אחת בין הים לירדן לטובת התנועות הפלסטיניות (כאשר אני טוען שהם גונבים לנו את הציונות, זה ממש לא סתם). הכרה אמיתית למדינתנו אין. הזכות לעם היהודי להיות ריבון על אדמתו לא התקבלה כלל.

סיפור היעלמות ישראל במפות הפלסטיניות הוא רק קצה הקרחון של האידיאולוגיה. חיפה, עכו, יפו, עדיין שטחים כבושים. נושא הפליטים לחזרה בתוך מדינת ישראל לא כאן כנושא וויכוח רגיל. הוא עוד נקודה להפוך את המאזן האנושי כדי לטרפד מבפנים ייהוד האדמה. אם זה לא לנסות לכבוש את האדמה (משני הצדדים) אז מה זה? עבורם זה קריטי, כי האדמה חשובה, היא בסיס העוצמה.

גם כאן, לא סתם מזכירים את היהודי הגלותי, הנודד, המחפש אזרחות כפולה, המשקיע בחו"ל כדי לברוח, כאשר יהודי עולם דווקא כן משקיעים כאן כמקלט!

5. משני הצדדים, הספרות והמשוררים מחזירים עטרה ליושנה על האדמה, מבליטים את חשיבותה. הטקסט שונה, הטון גם, פיוטי יותר בצד אחד, מיליטנטי יותר בצד שני,

כי כמו בכל רודנות האמנות מגויסת לשרות "העם".

מתי ניקח את נושא האדמה ברצינות?

כלכלה ושלום

נושא מיוחד שני הוא הקשר בין כלכלה וטרור. פתוח כלכלי דוחה מלחמה ? נשמע הגיוני! תמיד?

לאחר מלחמת העולם השנייה, ארה"ב עם תוכנית מרשל נתנה לאירופה המערבית את האפשרות לבנות את עצמה כלכלית. מול האויב הקומוניסטי בגבול, בלב אירופה, כל המשטרים הדמוקרטים מצאו שפה משותפת, קודם כל דרך הכלכלה כדי לחיות בשלום. חולמים כאן על תהליך מקביל. האם יתכן ?

ה"מחשבה היחידה" בנושא היא שכמובן, שאנשים החיים בהתפתחות כלכלית לא יירצו במלחמה אלא בשלום. זאת אומרת, אם ניתן לפלסטינים צמיחה כלכלית, ציפייה לעתיד טוב יותר, אז נרחיק את המלחמה.

הבן אדם הפשוט, הרגיל, מבין את זה היטב. כל אחד חולם לשפר את תנאי חייו, לגדל את ילדיו ולהעניק להם השכלה כדי שיחיהו טוב עוד יותר.

האם אותה האמת תקפה כאשר אנשים חולמים לעשות עוד ילדים, רק כדי שיהיו שהידים, האם בטוח שזה נכון?

ראינו שגם בכלכלה, האדם לא תמיד בוחר בנתיב ההגיוני אלא שכוחות פנימיים לא רציונאליים מוליכים אותו. מיתוס זה התגלה ועל זה ישראלי קיבל פרס נובל.

ממקום אחר: ערב סיבוב הראשון לבחירות לנשיאות צרפת 2002, ראש הממשלה ומועמד דאז, ליאונל ג'וספאן מודה בטעות. הוא אומר (אז) בכנות שהוא וממשלתו האמינו שדרך מלחמה באבטלה, דרך תמיכה חברתית לאוכלוסיות העניות, הם יצליחו להוריד את רמת האלימות ותחושת חוסר הביטחון האישי אצל צרפתים רבים. הוא גם הודה בטעות וגם הובס.

הוא היה דרך אגב איש אמיץ שכינה את חיזבאללה "ארגון טרור" וקיבל על זה אבנים בביקור באוניברסיטה פלסטינית. הוא גם קיבל אפילו ביקורת של פוליטיקאי הזוי מן הימין שטען שג'וספאן הוריד את הכבוד של צרפת.

מי שאומר אמת לא מוריד כבוד, הוא מעלה אותו. למי שביקר לא היה כבוד.

בעבר חשבו שכלכלה ואושר, חינוך, מסחר, קידום ומדע ישפרו את העולם, יביאו שלום בין עמים. למה זה לא עובד? למה זה לא מספיק?

אותו חלום פיזרו על אסעד הבן ואהבתו לאינטרנט. כאילו הטכנולוגיה יכולה בכל מקרה, מה זה "יכולה", "חייבת" לקדם את השכנים לפתיחות לכיוון דמוקרטיה, שלום ושיפור בזכויות האדם. אנחנו לא מסוגלים להשתחרר מקשקושי האוטופיות ומשלמים על זה ביוקר. גם לבן לאדן יש אינטרנט, גם לחמאס, אז מה?

האם שכחנו מה קרה לעם האירופאי התרבותי ביותר בעולם? מה הקשר בין קידום טכנולוגי או מסחר לבין פתיחות פוליטית? מילא אילו היו מדברים על דמוקרטיות, אז באמת הבורגניות המתפתחת הייתה יכולה להשפיע. אבל אצל רודן רק הוא מחליט. האם זה שונה עם סין? איזה איכות חינוך בדיקטטורה?

אז, נביא עושר לעם הפלסטיני, ולכן גם אושר, וכמו כל אנשים נורמאליים בעולם, הוא יעדיף שלום על מלחמה ועוני. האם באמת יש לעם זה זכות דיבור? השפעה?

עוד דוגמה קלאסית של אשליה בתחום הכלכלה, כאילו היא תמיד שולטת ולא כוחות אחרים.

מה אנחנו שוכחים בדרך?

* שמנהיגם קבע אסטרטגיה ארוכת טווח של מלחמה עד תום, ולא חשוב סבל העם, זה לטובתו!

* שהנושא הדתי בשימוש רב ומונע תהליך הגיוני בין אנשים בוגרים.

* שהחינוך בצד השני לשימוש למידת השנאה, שהמימון מופנה לטרור ולרכישת נשק.

* שמלבד מיעוט החי משחיתות בין הגדולות בעולם, ההתפתחות הכלכלית לא מטיבה עם העם, ולכן קשה למכור לו את פירות השלום והבטחה שיהיה כדאי.

היו באירופה מנהיגים ברמה אחרת (דה גול, קונרד אדנאור) אשר ידעו להנהיג את עמיהם. גם העמים, בלי לאהוב את השני יותר מידי היו עייפים עקב מאות שנים של מלחמות באירופה ופחדו מהקומוניזם.

הייתה תרבות משותפת, מטרות קיום משותפות, אינטרסים משותפים והתפתחות כלכלית אדירה ומהירה. רצון המנהיגים (וכוח אמריקאי מאחור) כיוונו לשלום אמיתי. לא היה גם ביניהם סכסוך על שטח (גרמניה בכלל הייתה מחולקת).

אני רוצה להזכיר שמיסים מן המערב מימנו לרשות הפלסטינאית הוצאות, בעשר השנים הראשונות, מעבר לכל עלותה של תוכנית מרשל באירופה המערבית לאחר מלחמת העולם השנייה. אוקיאנוס של כסף אשר ברח... לים של טרור ולכיסים של כמה.

ההבדל הראשון היה שכל המדינות היו דמוקרטיות עם מנגנון ממשלתי תקין. זו נקודה בסיסית המשנה את הכל. המטרות כולן היו משותפות מול איום הקומוניזם. לא היה אז סכסוך דתי בין המדינות. זה כבר מאות שנים שפרוטסטנטים וקתוליים לא טובחים זה את זה (זה קרה).

מכל ההבטחות של מזרח תיכון חדש, העם הפלסטיני לא ראה כלום. האינתיפאדה הרסה אותו. הם היו יכולים להיות המקשר, המתווך בין ישראל לבין העולם הערבי (לפחות) ובמקום זאת הם הפילו את החברה לתוהו ובוהו, לרעב, לתרבות של שנור וגאווה לאומית מזויפת, ללא מוצא.

האם זה נכון לומר שאילו היינו יכולים לתת להם פיתוח כלכלי, הם היו פועלים אחרת? לא בטוח. קודם כל, לא משחזרים את ההיסטוריה, שנית, לא משנים את התשתיות השלטוניות של הרשות.

יותר מזה. לא בטוח בכלל שפיתוח כלכלי (לבד) מביא שלום (רק מתי שיפנימו שאין דבר כזה להשמיד את ישראל אז – אולי - יהיה לנו סיכוי).

אני חוזר לחלק מן המסקנות של ד"ר אלאן דיקוף בספרו בצרפתית "מרחבי ישראל".

הוא מתייחס לממשלת פרס של סוף שנות השמונים:

"המתחים לא יופחתו בכל מקרה ע"י אסטרטגית ה"ייפוי כוח הפונקציונאלי" בפועל תחת ממשלת פרס. אסטרטגיה זו אשר מתכוונת לתת יותר אוטונומיה לרשויות הפלסטיניות המקומיות, להקל התערבויות מארגוני הצלה (לתוכניות סניטאריות, בניית מגורים ומפעלים...) או לאפשר העברת כספים מירדן, [אסטרטגיה זו] נרשמת בשיקול פוליטי מאד ברור: לתת לאוכלוסייה תנאי מחייה יומיומיים טובים יותר כדי להקטין את הטענות של הפלסטינים ולהפוך את הכיבוש סביל יותר. מחשבה זו אולי מתאימה לטווח קצר, אך לטווח ארוך היא מוטעית, כי ככל שהפלסטינים ייצברו משאבים בתחומי התרבות, הכלכלה והטכני [בנייה, אספקת מים...], פחות הם יסכימו להיות מנועים מן העיקר: בעלות על גורלם. שיפור תנאי המחייה היומיומית של הפלסטינים יביא, בזמן, לקיצוניות של המאבק הפוליטי, לא להגמשתו".

אמת היא שלא פעם בהיסטוריה, ה"חלשים" מרדו רק לאחר שתנאיהם הבסיסיים השתפרו ואז המודעות הפוליטית התעוררה, גם אם בעזרת אלמנטים בורגניים שותפים לתנועה.

אנחנו גילינו כאן פרדוקס, הפוך על הפוך: לאחר שיפור של שנים ואינתיפאדה ראשונה, עממית אמיתית, הבעת תסכול ענק, עם הקמת הרשות והאינתיפאדה השנייה, הרקמה כלכלית הפלסטינית קרסה והקיצוניים הגיעו לשלטון (חמאס בעזה).

לתת כסף היום זה לתמוך בטרור או בשחיתות. אירוניה: שלטון הרשות בעזה היה קורי-עכביש. מה עם יו"ש?

פיתוח כלכלי ייתן פרי רק אם אנשי העסקים ייתפסו את השלטון, יעילים, לא או מעט מושחתים, בשלטון עם פן דמוקרטי מינימאלי. ללא תנאים אלה, אנו זורקים כסף לפח וממשיכים בעוד עיוורון קטלני (לנו ועוד יותר להם).

אדמה, פיתוח כלכלי, גם עבור שניהם, גילוי אמת מרה תמיד יותר טוב משקר מתוק. אבל כמה קשה!

מזרח תיכון חדש הוא כמו קומוניזם: חלום לצדק שבמעשים לא נכונים הופך לטרגדיה. אסור ללפעול נגד טבע האדם והארגון.

שלוש וחצי דוגמאות היסטוריות קלאסיות של עיוורון ומניפולציה

ברצוני לעבור עכשיו על שלושה לקחי היסטוריה, אחד מהם טראומטי, שחשוב להזכיר לעמנו. שלושת הסיפורים הינם גם חלק מן הנושא הפסיכולוגי, הקשורים לשקר עצמי ולעובדה שאסור ללכת שולל אחר כוונות טובות, מטופשות ומסוכנות של מנהיגים או קבוצות. הפרק יכול להיקרא "שקר עצמי קולקטיבי בעוצמה רבה".

הם כולם מתייחסים לקולקטיב, לעיוורון של מנהיגים אך עוד יותר לעיוורון של עמים שלמים.

הסכמי מינכן 1938

העם היהודי עבר את השואה, לדעתי תוצאה ישירה של חולשת הדמוקרטיות מן המערב בשנות השלושים של המאה העשרים מול היטלר. הרבבות שבאו למחוא כפיים לצ'מברלאן (האנגלי) ולדלאדייה (הצרפתי) היו ה"שמאלנים" דאז אשר חשבו בתמימותם שהצליחו למנוע מלחמה עם הרודן.

פרק זה בהיסטוריה היה חייב להשאיר טראומה לעם היהודי, אבל אנחנו כמו כל העמים, שוכחים מה קרה, אפילו לאחר מספר שנים בלבד. לא למדנו על התנוונות צרפת (כבר אז) ואפילו גם של אנגליה. רק שבאנגליה, ידעו לתקן ולעמוד כעם חופשי עם הנהגה אחרת (צ'רצ'יל).

תןפעה דומה קרה באירופה בשנות השבעים-שמונים: שילמו לטרור הפלסטיני ע"י הסכמים סודיים כדי למנוע פעולות חבלניות בשטח המדינה. ממשלות אירופה כמו איטליה וצרפת התקפלו וכיסו העברות נשק ופעולות טרור כל עוד זה לא קרה אצלם או פגע רק ביהודים. ווידוי פרנצ'סקו קוסיגה (מבכירי ממשלות איטליה אז) בהקיץ 2008 נותנים הכשר פומבי על מעשים שקרו אז, כולל שחרורים מביישים של מחבלים במדינות אלא לפעמים בתוך שעות ספורות. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, הבעיה היא רק הפעם הראשונה, אחר-כך מתרגלים.

תלמיד התיכון שהייתי אז זוכר היטב את שיחרור אבו דאוד ע"י וולרי גיסקרד ד,אסטן וראש ממשלתו ריימון בר, שני סמלי הצרפת הזנותית. ואחר כך שני קרפדים אלה רצו לתת לנו שיעור.

הפציפיסטים של אירופה המערבית בשנות השמונים

במערב אירופה בתקופה, תנועות אוהבי שלום הפגינו נגד הקמת מתקני טילים באותן המדינות. התעמולה הסובייטית והרצון התמים של הנוער נלחמו נגד הקמה של מתקנים אשר היו מכוונים נגד הטילים הסובייטים – הקיימים - המאיימים על אירופה.

כמו שפרנסוא מיטראן, אז נשיא צרפת מהשמאל, אמר: "הפציפיסטים במערב והטילים במזרח".

כמובן שבברה"מ לא היו הפגנות נגד הטילים הקיימים ברוסיה.

זה מה שוולדימיר בוקובסקי קרא: "הפציפיסטים נגד השלום".

באותה צורה באים להפגין נגד הגדר החדש שלנו אבל לא נגד הטרור, כי לבנות חומה זה עונש קולקטיבי, אבל להשאיר תנועה חופשית של מחבלים זה לא, זה לגיטימי כי הם "אקטיביסטים [=פעילים], לוחמי חירות או עצמאות הנלחמים בכיבוש". עיוות ראייה הוא גם סוג של עיוורון.

אינטלקטואלים בעד פשעי קומוניזם

גדלתי בצרפת (אבל זה קרה גם באיטליה ועוד...).

שם, עד 1968 ולאחר מכן, המפלגה הקומוניסטית קיבלה תמיכה והצדקה מרוב האינטלקטואלים, חלקם מבריקים במיוחד. רבבות חתמו ותמכו שנים רצופות על כל פשעי סטלין, כל משפטי מוסקבה למיניהם, בברה"מ ובסביבתה.

הם הצדיקו את כל התליות, כל המשפטים, כל הפעולות. קשה להאמין שדיביזיות של אנשים "חושבים" יכולים בדמוקרטיה לתמוך ברודנות בשם אידיאל. אבל זה בדיוק הפשע של האידיאולוגיות. רבבות הלכו שולל וכאשר בודדים שאלו שאלות, התחילו להתרחק, אז הם נקראו בוגדים ע"י המפלגה.

הקומוניסטים אמרו אז, כמו הקמר רוג' בקמבודיה, שאין ברירה ויש קורבנות בדרך לבניית הסוציאליזם. אותה אשליה קטלנית שמענו עם "קורבנות השלום".

כמה מינכן 1938, בודפשט 1956, פראג 1968, אנו צריכים כדי שמישהו בשמאל יהיה מוכן לפתוח עיניים, לשאול, לפתוח את הפה. כמה בימין יוותרו על הדת העיוורת כמו שכולם היו עיוורים מול הכס הקדוש של מוסקבה בדת החדשה? המסר שונה, השיטה, העיוורון והקורבנות זהים.

אין חדש תחת השמש: הדרך לגיהינום צלולה בכוונות טובות.

יחד עם זאת, ישנן אולי דרכים שונות לראות את האור!

33

מזרח ומערב

ברצוני בפרק זה לנסות להציג הבדלים בתפיסת עולם בין המזרח לבין המערב.

זה רלוונטי כי בסין במיוחד, האסטרטגיה הייתה תמיד נושא חשוב, חלק יסודי של עולמם. כדי להצליח להעביר את המסרים, אציג את הנושא מנקודות מבט שונות.

אני מנצל כאן ספר קטן מדהים מצרפתית ושתורגם לאנגלית מהסינולוג המכובד פרנסוא ז'וליאן. ראה פרטים בשפות האחרות.

1 בפנים ובחוץ

במערב אנחנו, כנושא פעיל, רואים את המציאות, רוצים להפוך אותה למשהו אחר, לשנות. אנחנו קובעים מטרות ואמצעים ומתחילים לבצע עד שהמציאות תתאים לרצוננו. המבט שלנו כאילו אנחנו מחוץ לעולם, אולי בעלים עליו, ויכולים כמו עם פלסטלינה להפוך אותו למשהו שונה.

במזרח חושבים שאנחנו בפנים, בתוך העולם, חלק ממנו. פועלים בתוכו ותלויים בשינויי נסיבותיו. כמובן, יש רצונות, אבל, אנו מבינים שכדי שיתגשמו, צריך קיום נסיבות מסוימות, שלא ממש בכוחנו ליצור או שהמאמץ לעשות את זה בלי לנצל זרמים מסוימים רק יכלה אותנו ואת כוחותינו.

בצורה שונה: האמנות האסטרטגית הסינית לא מתנגדת לעולם כדי לנהל אותו, אלא נכנסת בתוך גבולות הנסיבות ומתוכן בונה מגוון אפשרויות בפוטנציאל. כאשר הנסיבות יהיו טובות, האסטרטג ידחוף חזק יותר את הקיים לכיוון הרצוי לו.

2 גלגל תמידי ומודל

אנחנו במערב פועלים עפ"י יצירת מודלים, עיצוב עולם ומצבים, בניית תבניות – קבועים. מצב שאנו שואפים אליו ושאמור להישאר כך. כאילו אנו רוצים לבנות נצח. אנו בדרך כלל מאמינים גם שלהיסטוריה יש כיוון אחד, אפילו אם לא תמיד ברור.

הסינים רואים את העולם כתנועה אינסופית בכל דבר בין קיום לפוטנציאל, דו-קרב תמידי בן המצביםYIN ו-YANG, דבר והיפוכו. התנועה זורמת, כאשר אחד חזק, השני חלש אבל לכל מצב של חוזק יש שיא, ולאחר השיא מתחיל תהליך הפוך, החזק נחלש עד שהוא הופך לצד החלש ומתחיל להתעצם שוב.

קלאוזביץ עצמו ניחש את זה בתיאור על נקודת העוצמה העליונה ותהליך ירידת הכוח המגיעה מייד לאחר מכן. הוא מתייחס לנקודה העליונה בעוצמתה של התקפת היריב (נקודת השיא). מה קורה אז? יחס הכוחות באופן טבעי נוטה לכיוון הפוך כי המתקיף לא השיג את ההכרעה, אבל הקווים שלו מתוחים ולכן ההגנה שלו קשה יותר, כאשר ממול מתפתחים להתקפה. דוגמה קלאסית: נפולאון בהרפתקתו עד למוסקבה, ו-היטלר 140 שנה לאחר מכן אשר לא למד לקח.

כאשר היריב מפתח את עוצמתו המרבית, אם אתה לא יכול להתנגד, תתכווץ ותחכה שהיא תעבור.

כי במובן הזה, לאחר הפסגה חייבת להגיע ירידה בעוצמה, והמצב יכול להתהפך.

הסינים רואים את העולם כעולמות של האפשריים שונים, שניתן להתאים את עצמנו פנימה על מנת לנצל שינוי הנסיבות לטובתנו. הנסיבות משתנות עפ"י השפעה הדדית אינסופית בין שני ההפכים כמו טוב ורע, חזק וחלש, תשומת לב והזנחה, מלא וריק... משחק הכוחות משתנה כל הזמן ומגיב לשינוי בצד השני של ההתנגדות.

נושא הזרמים הנצחי הזה מסביר למה האסטרטגיה מקבלת את ההונאה והטעיה כטבעי: היא חלק מן העולם האמיתי הקיים יותר מהרצון של האדם המערבי אשר רוצה משהו מסוים ומוכן להתנגש עם עולם [המצבים] האפשריים.

בצורה שונה: תזהה את הזרמים החשובים לך ושינויי המצב [כי המצב הוא תמיד רק מה שהוא ברגע נתון ומקום מסוים אך יהיה שונה מאוחר יותר], אל תחפש ללחוץ על הנקודה הזמנית של עכשיו אבל תפעול על התנועה הכוללת הגלובלית.

3 חישת המציאות, סיבה ותוצאה

נניח שאנו צופים בתחילת קרב. צד אחד חזק וממוקד בשטח שהוא עדיף עליו, מול אויב חלש בשדה קרב מלא חסרונות עבורו . בקרב הזה הצד הראשון כמובן מנצח.

בעיניים מערביות, של האיש הלא חושב, התוצאות (ניצחון/תבוסה) נראות טבעיות כמו שהן עכשיו כי המצב התחיל בנסיבות מסוימות, שמצדיקות את התוצאה.

באסטרטגיה הסינית רוצים שתהיה מים. כי המים לובשים צורה של כל מיכל ומגיעות לכל פינה אפשרית, משנות צורה כל הזמן, מתאימות את עצמן אך גם מזרימות עוצמה העוקפת כל התנגדות.

תרגום: הנסיבות בשדה הקרב הן כבר תוצאה מפעילות מתמשכת, סודית, שקטה, אשר הובילה למצב שבתחילת הקרב. כל הזמן פעלת כדי שהמצב יהיה מה שהוא, המצב בתחילת הקרב הוא לא המצב ההתחלתי, לא, הוא עצמו תוצאה של פעילותך לגלישה לכיוון שרצית בו.

בצורה שונה: זו האסטרטגיה שלך ממש, מן התחלתה – האמיתית של המערכה, אשר הביאה את האויב להיות חלש, להגיע למקום שקבעת, עם כוחות קטנים מידי, לא מאורגנים... הוא לא הפסיד כי הוא נלחם אחד מול אלף, היה ברור שיפסיד, אלא אתה הובלת מהלכים כדי שיהיה כך, דרך הטעיה, תמרון ועוד הרבה למעלה בזמן במערכה.

אז אתה כמו מים, מתאים לכל צורה ונשפך בעוצמה רבה ברגע הנכון. לאחר השיקולים לקראת המערכה (ראה פרק 11) וישום אסטרטגיה נכונה אשר החלישה את האויב, הניצחון מובן מאליו, מוחלט לפני אפילו הקרב עצמו.

כאשר ניצלת את הנסיבות להפליא, אתה מנצח יריב שאותן נסיבות הובילו אותו כל הדרך בלי שהבין או ניסה לשנות אותן.

בצורה שונה: "בתרבות של סין העתיקה, כוח וחולשה לא תלויים בטבע הלוחמים, אלא במצב שבו הם נמצאים" (פייר פאיירד). לכן חשוב לגרום בשקט לנסיבות לזוז לקראתנו.

הנסיבות לא תוצאה משומקום, הן איך שאתה עשית וניצלת אותן.

4 ניצול הנסיבות

ה"אני" המערבי הבוטה מאבד כוחות סתם ברצונו לשנות מציאות שלא כרצונו במקום להתאים את עצמו לה או לפחות ללכת משולב איתה.

כנגד, המזרח מכיר במצב "מוליך", "תומך", "נושא-פוטנציאל". גם האדם במערב מרגיש זאת אך התחושה נשארת תחושה, לא חלק מתפיסת עולם. להיפך אנחנו רואים תחושות אלה כלא הגיוניות ודוחקים אותן.

כאשר המצב נראה יותר אוהד לרצוננו, עלינו להעצים אותו כדי לנצל אותו עד תום, להתגלגל אתו עד להצלחה. חוכמת המציאות הזאת מעניקה לך גמישות, חוסכת לך כוחות ומשאבים, ולכן לא תהיה חייב להילחם בדו-קרב המחץ המתיש, אלא תוכל להילחם בתוכניות ומטרות האויב, וכאן מפתח ההצלחה.

כאן היכולת לקום מחדש כעוף חול מול האויב המותש ממלחמתו נגד זרם הנסיבות.

מספר מסקנות נוסף:

* קונספציה או תורת-השיטות

במקום לבנות ראיון כללי אחד סגור, עדיף להבין את העקרונות החשובים, לזהות אותם ולהיות מוכן להגיב מול מגוון של מצבים. זה בעצם מה שעושים בסימולציות: משתמשים בפורט-פוליו של כלים כדי להתאים תגובה הולמת, ללא דעה קדומה.

* הונאה והטעיה, תחבולות, הם לא נושאים ללעג או לביקורת של יפי-נפש כאילו הן צביעות, אלא פרי טבעי מניצול הנסיבות ועמוד שידרה של האסטרטגיה. הן משתנות בתוך עולם של אי-ודאות, לכן הן חלק טבעי מכל התהליך.

* למרות שהוא מודה שבפועל לא כל מלחמה מחייבת או מסתיימת בקרב הגדול והמכריע, קלאוזביץ מבסס את התיאוריה שלו על יסוד קיום העיקרון. הסינים מעדיפים בניצול הנסיבות כזרם טבעי ושקט להוליך את הנסיבות למצב רצוי, ועדיף ללא קרב בכלל. אנא נזכור שעבורם לנצח ללא קרב, זה הניצחון האמיתי והיפה מכולם. יותר מזה, במקרה של גרילה למשל, אין רגע מכריע, אין נקודה ברורה של הכרעה, אין בעצם אירוע לציון, אלא זרם קטן ואינסופי ש-לאט לאט שוחק את היריב.

כל מצב אשר שוחק אותנו מאיים עלינו בתבוסה.

* האסטרטג הסיני רואה בניצחון תוצאה טבעית של ארגון יעיל והתלכדות האוכלוסייה סביב המנהיג. מדובר על ההרמוניה הפנימית בין מנהיג וממשל.

זה בעצם סוד ההצלחה, להיות עם מאוחד הפועל תחת אדמיניסטרציה יעילה ודייקנית. מדוע: כי מלוכד ויעיל, אתה חזק מבפנים וחזק מול כל עוינות חיצונית. הבנה והפנמה של סעיף זה חיונית.

אני מזכיר כאן את ההקבלה עם "החוקים הטובים והנשק הטוב" של מקיאבלי.

הבנה והפנמה של סעיף אחרון זה חיוניית.

בסיום הפרק הייתי רוצה לקרב מזרח ומערב. הבריטי לידל הארט, אולי כי הוא קרא סון טסו, מגיע למסקנות דומות: "שלמות האסטרטגיה יסודה בלגרום החלטה ללא קרב רציני... נניח שיש לאסטרטג כוח לחפש החלטה צבאית. ניתן לו להגיע לכך בתנאים הכי חיוביים כדי להגיע לתוצאה הטובה ביותר. כמסקנה, המטרה האמיתית לא תהיה לחפש קרב אלא לחפש מצב אסטרטגי כה מועיל לו, שאפילו אם מצב זה לא מייצר את ההכרעה בעצמו, המשכו דרך הקרב יאפשר בבטחה להגיע אליה. במילים אחרות, מטרת האסטרטגיה היא ביתור: ...של הכוח העוין, או שבירתו בזמן הקרב...."

לא אפרט כאן יותר בנושא, אני מקווה שהצלחתי להסביר תפיסת עולם שונה מאד משמעותית עבור אסטרטגיה ומלחמה. ייאסר ערפת, למרות שהוא היה תוצאה ישירה של המדיניות הסוביטית, היה שייך לאולם השלישי, ה"לא-מזוהה" [עם המערב או הקומוניסטי], והשפעת מאו-זדונג, גיאפ והו-שי-מין הייתה עליו דומיננטית. הוא למד מהם בין היתר את ה"מאבק הכולל באינטנסיביות נמוכה".

הצורך בלהשמיד את הצבא השני או לפחות לנטרל אותו גרמו להעדפה, בחוסר ברירה – לא ברצון – למגע ישיר לצורך הכרעה מוחלטת. זה מה שניתן לכנות אסטרטגיה ישירה.

אבל כיצד להגיע למטרה בלי ליפול לסכנת המגע הישיר? כאן מזרח ומערב יכולים להיפגש שוב, כי אנו עוברים לגישה הבלתי-ישירה.

F הגישה הבלתי ישירה

מעטים המאמרים בעיתונות העברית הגדולה המזכירים את הנושא. עכשיו כשאיחדנו מזרח ומערב ואנו מתבוננים באסטרטגיה במבט רחב, קל לנו יותר להתקדם במה שמייחד אותם באמת: מה שנותן לחסוך בדם, מגע בלתי-ישיר במקום מחץ, הוא דבר המבורך כאשר ניתן לבצעו.

מדוע אני כותב גישה? (ולא אסטרטגיה או מלחמה...) כי מלמעלה, מן המישור המדיני, לא סתם רק בשדה הקרב, משתמשים בגישה זאת. אני מכניס מתחת כותרת זאת, כל תנועה, גם מחשבתית, אשר מחפשת למנוע מגע של מחץ, החלטה ברגע אחד או בקרב אחד. גישה זו מחפשת למנוע מגע ישיר ומחירו הכבד, היא משחקת עם הזמן וההתשה.

אני גם מפשט ומרכז מתחת לכותרת גישה מושגים קרובים שאסטרטגים ניסו לבדל: עבור לידל הארט למשל יש אסטרטגיית התקרבות בלתי-ישירה, שהיא שונה מן האסטרטגיה הבלתי-ישירה. זה מבלבל ומיותר בתזכיר.

עקיפה

נתחיל איתה כדי להיכנס לגישה בצורה נוחה. עקיפה יכולה להתבצע גם בתחום המדיני. גישה של מחץ, חזית מול חזית, עדיפה על הצד החזק. עלותה יכולה להיות גבוהה, אפילו גבוהה מידי, לכן רצוי לא להשתמש בה.

מה אנו רוצים בקרב בעצם? לשבור את מרכז הכובד של הכוחות ממול, להפר את האיזון כדי לגרום שברים בהגנתו עד שיתחיל לחפש לברוח. אנחנו גם רוצים להפתיע כי זה יעזור להפר אותו איזון, וזה גם יפגע במוראל.

פריסת כוחות הצבא בשדה הקרב מוגדרת בדרך כלל בשלושה חלקים, המרכז, אגף ימין ואגף ושמאל. האגף שמאל שלנו מול האגף הימני של האויב. המטרה היא לבחור צד ולהתחיל לעקוף אותו עם כוחות כדי להגיע או לצד או מאחור ולתקוף משם. לעטוף כוח אויב מכיוון לא צפוי ולשבור יציבות. זה מסוכן כי אתה מנתק כוחות מתגבור ומקו תקשורת, כי אתה גם מוריד כוחות בחזית העיקרית. בצד שני, אתה מחייב את האויב לפנות כוחות משלו לחזית החדשה, הוא חייב לארגן פריסה מחדש, בלי לדעת בוודאות כמה כוח צריך ואם החזית החדשה מסוכנת באמת. הבעיה כפולה עבור תמרון וארגון הכוחות:

* סוג הכוחות המותקפים מן הצד חשוב, האם הוא מסוגל להחזיק מעמד בהגנה ולמנוע שבירת הקו.

* גם בתוך היחידות, התנועות הפנימיות לבניית חזית הגנה נכונה ניתנות לחיכוך, קשות לביצוע, ועוד יותר בזמן אמת. זה היה אימון יסודי בסין וברומא: איך קבוצת חיילים הופכת [למשל] מריבוע לעיגול, מפונה לכיוון אחד לפונה לכיוון אחר. חייל לא ריבון של עצמו, הוא שייך לקבוצה השייכת גם היא לקבוצה רחבה יותר. שינוי כיוון או סוג קרב (התקפה / הגנה, עמידה / תנועה...) גורמים לזמן תגובה וחולשה זמנית.

מטרת התוקף בעקיפה היא לשבור קווי ההגנה של היריב ולגרום לתחושת הפסד, לתחילת בריחתו שלו, להבנה שלא נשאר לו מקום תמרון אלא בריחה (או כניעה).

דרך עקיפה יש סיכוי להשיג מהר יותר ובפחות פצועים את הניצחון. למה לרוץ ישר מול קווי ההגנה החזקים של היריב, לספוג אש קשה ולהיכשל בהסתערות? (בעברית פשוטה ללכת "ראש בקיר").

משתמשים לעקיפה בכוחות רגילים או בכוח שעד אז היה מוסתר ומייצר הפתעה כואבת מוראלית לצד השני, כאילו ברור שמאזן הכוחות נשבר.

יוזם העקיפה הוא התוקף, הקובע מה יקרה ומתי, לכן יתרון שלו, מול מי שצריך כל הזמן רק להגיב וצריך לנחש מה עומד לקרות.

דוגמאות של עקיפה:

אסטרטגיה צבאית רחבה - הגרמנים של גודריאן עקפו את קן מג'נו הצרפתי עם שריון במאי 1940 לכיבוש מהיר של צרפת.

אסטרטגיה כלכלית - נפולאון רצה לבודד את בריטניה מן היבשת האירופית, להקים חרם עליה. אבל דרך הצי הענק והאימפריה הרחבה, בריטניה הצליחה לשבור את החרם.

בשדה הקרב - קרוב לנו, מלחמת יום כיפור, שרון חוצה את תעלת סואץ וכוח מצרי רב נשאר בלי מים. ועוד קרבות רבים...

עדיין, העקיפה לא מבטלת את הקרב עצמו, המחץ, היא רק משנה אותו, מורידה מעוצמתו של האויב במקרה של התנגשות פשוטה בקו החזית המתוכנן. אין בעצם בעקיפות בלבד דבר המבטל מחץ, מגע פיזי רציני כלשהו.

זה לא שלא מנסים, למשל בלשתק את האויב מלפעול כמו שקרה נגדנו (הישראלים). השיטה היחידה היא להכניס את המערכה הצבאית בתוך מערכה כוללת רחבה יותר, להוריד בחשיבות שדה הקרב הפיזי לטובת אלמנטים אחרים.

זאת האסטרטגיה הבלתי-ישירה.

אני אציג קיצור מפרק מספרו של האלוף אנדרה בופר (ANDRE BEAUFRE)ׂהצרפתי "הקדמה לאסטרטגיה". לצד מושגים שראינו קודם אנו נכנסים לעולם חדש הקשור למלחמה ה"מודרנית". עוד דבר, לא נורא אם דברים לא נראים ברורים בהתחלה, אפרט בפרקים הבאים כדי שהתמונה הכוללת תהיה ברורה.

האסטרטגיה הבלתי ישירה

פרקים אלה מבחינתי מן החשובים בתזכיר. קורא יקר, נא זכור שספרו של בופר נכתב לפני ארבעים שנה, ז"א שכן, הכל, ממש הכל היה כתוב, גם בנושא תעמולה/הסברה, כי זאת לא נבואה, זה היה כבר אז, ניתוח מדהים של נטיות היסטוריות קיימות. יהושפט הרכבי מזכיר אותו בתחילת שנות התשעים. הלווי שספר זה היה נלמד אז בבתי הספר הצבאים ומדיניים כאן, היינו חוסכים הרבה טעויות ודם.

בהשראה של העקיפה אשר רצתה להגיע לניצחון בשדה הקרב, הצד החלש פתח אסטרטגיה כוללת, מורכבת, הרוצה למנוע הכרעה בשדה הקרב. בתקופה הגרעינית ושל דה-קולוניזציה, אסטרטגיה זו הגיעה לתוצאות יעילות ביותר.

במלחמה זאת, חופש תמרון/פעולה של הצבא הופך לאלמנט יסודי כי עוצמה גבוהה של אלימות או סכסוך מסכנת את השלום העולמי. למעצמה רגילה כמו מדינה, חופש התמרון מוגבל. ניצול הכוחות חייב להיות שקט, כמעט בלתי נתפס. כך המערב איבד את מזרח אסיה, חלק מאפריקה, אמריקה מרכזית ודרומית.

בופר מתקרב להגדרה "סינית" של המצב, כאשר הוא כותב ש"תוצאות אלה לא רק ייצור מובן מאליו של תהליך היסטורי, הם תוצאה של שימוש חכם של תנועות טבעיות של ההיסטוריה ע"י תמרונים שקולים במדויק עפ"י אסטרטגיה מדויקת מאד, האסטרטגיה העקיפה....

...כך האסטרטגיה הבלתי-ישירה נראית כמו אמנות לדעת - לנצל במיטב את השוליים הצרות של חופש פעולה אשר נשמט מתלות בהרתעה גרעינית – ולהצליח להשיג ניצחונות מכריעים חשובים למרות ההגבלה לפעמים קיצונית של האמצעים הצבאים הניתנים לשימוש".

מכריע: אירוע צבאי עם השפעות לטווח ארוך מאד על האזור, נקודת מפנה היסטורית.

מן הגדרה מעלה, בופר מתחיל את ניתוחו.

לציון: כאשר בופר כותב, שנות השישים, הנשק הגרעיני בעיקר דו-קוטבי, ארה"ב וברה"מ, מערב מול קומוניזם. אבל היום הנשק מפוזר הרבה יותר, מדינות וארגונים לא ממשלתיים – פנאטיים – מנסים להשיגו. המצב גרוע בהרבה.

במילים אחרות, המלחמה של החלש מול החזק. הראיון המנחה: להפוך מחוץ לשדה הקרב הפיזי יחס כוחות שלילי. לא לטעות: מטרת האסטרטגיה הבלתי ישירה הינה כן ניצחון מדיני-צבאי, בעזרת אמצעים שונים מהזירה הצבאית פרופר. המנהיג המשתמש בו מחפש כל הזמן חופש תמרון. באופן פרדוקסאלי, האיום הגלובלי, הגרעיני, חיזק לא פעם את חופש התמרון בסכסוכים מקומיים, כמו המקרה המעניין אותנו.

תפיסת התמרון הבלתי ישיר (פירוט)

חופש התמרון הינו עצמאי כמעט ממה שקורה בשטח. הוא מונח בעיקר על פקטורים חיצוניים למה שקורה באותו שטח: הערכה של התגובות הבינלאומיות, של האפשרויות המוראליות (כולל מוסריות) של האויב, של רגישותו כלפי פעולות מתוכננות ולחצים חיצוניים וכו'.

בופר מדגיש: "אנחנו לא ראינו שעיקר המאבק לא עובר בשדה הקרבות אלא מחוצה לו.

זה בדרך כלל החוסר הבנה הנורא אשר גרר מפלות רבות כ"כ אשר ספגנו".

בופר מתכוון במיוחד להודו-סין [ויאט-נם] ולאלג'יריה. הוא מסביר את התמרון העקיף תוך שישה סעיפים.

א. תפיסת התמרון החיצוני

"הרעיון המרכזי הינו לבטח לכל היותר חופש פעולה בשיתוק האויב ע"י אלף אמצעי הרתעה כמו תושבי ליליפוט ידעו לקשור את גוליבר. כמובן - כמו בכל הרתעה - מדובר בתמרון פסיכולוגי המקשר במטרה זו אמצעים פוליטיים, כלכליים, דיפלומטיים וצבאים.

אמצעי התרעה בשימוש הולכים מן העדין ביותר עד לברוטאלי ביותר: נשחק על שמירת רשמיות החוקים של המשפט הפנימי והבינלאומי, נבליט ערכים מוסריים והומניטאריים, נחפש לתת לאויב מצפון רע בלחימה, בייצור ספק על צדקת יסודות מטרותיו. נייצר כך התנגדות (אופוזיציה) בתוך דעת הקהל הפנימית שלו ובמקביל נצית, אם ניתן, חלק זה או אחר של דעת הקהל הבינלאומית, בבניית קואליציה מוסרית שבתוכה נמשוך תומכים נאיביים, מוקסמים ע"י נימוקים מותאמים לדעתם הקדומות. אקלים זה ינוצל באו"ם למשל או במפגשים בינלאומיים אחרים, אך הוא ישמש מעל הכל כאיום במטרה למנוע מן האויב ליזום פעולה זו או אחרת... נאיים במשלוח של התערבות ישירה..."

המילה "משקיפים" לא מופיעה כאן. ולא ברצוני להזכיר כאן מסקנה נוספת: האשמת שימוש בתגובה ללא פרופורציה מול הפעולה המקורית. בקיצור, לא יוצאים מזה.

קורא יקר, האם פרק זה מזכיר לך משהו? להם מותר לשקר, לשחק את החלש ("אין לנו אפילו טנקים !"), לדבר על עוצר, טבח, שואה כמובן כי רצח עם וכו'.

ואנחנו נופלים בפח, נותנים לאנשים מכובדים אלה להמשיך להתבכיין, חלק מאיתנו שוכח לגמרי עם מי יש לו עסק, לא רוצה לראות במבט ישר איך יורקים עליו.

הסלחנות הבלתי נפסקת כלפי תעמולת האויב מחרידה עוד יותר כסימן לקריסת כבוד עצמי. חוק אנושי: אם אתה לא מכבד את עצמך, למה שיכבדו אותך האחרים ?

בופר ממשיך: "אבל כלל אמצעים זה לא יכול להיות בשימוש ביעילות בלי שני תנאים: קודם, שכוח הצבאי להרתעה (גרעיני או קלאסי) מרכיב איום גלובאלי מספיק כדי לשתק תגובות, וגם שכלל הפעולות המתוכננות נרשם בקו פוליטי בנוי נכון כדי להיות מערכת כללית קוהרנטית, מתואמת. "

קו פוליטי ארוך טווח: מחיקת מדינת ישראל, הקמת מדינה אחת בלבד על כל השטח.

ברצוני להזכיר שמהתחלת האינתיפאדה השנייה, שתוכננה הרבה לפני סוף ספטמבר 2000, פרשנים הסבירו שמדובר בהחלטה אסטרטגית מצד ערפת להשתמש באלימות. רק מסונוורים שבינינו לא רצו לקבל עובדות אלה וראו בהגעת שרון להר הבית את הסיבה.

כמה אדם מסוגל לשקר לעצמו ? כמה נשים מוכות מאמינות שמחר, מחרתיים, בקרוב, הבעל האלים יתרכך. וכך הפכנו לעם מוכה.

בופר: "דבר מוזר, ניתן היה לקבוע בתחום זה שאפשר בשטח הפסיכולוגי לרכוש לעצמו עמדות אבסטרקטיות, כמו שבמלחמה קלאסית תופסים עמדה גיאוגרפית וסוגרים אותה לאויב.

הסובייטים כך הצליחו לגרום שקיבלנו כעובדה שמסך הברזל הוא מחסום פוליטי אטום בכיוון מערב-מזרח כאשר הוא פתוח בכיוון מזרח-מערב. הם תפסו בעלות על המפלס [הפוליטי] של השלום, מפלס דחיית הנשק הגרעיני (שבכל זאת פיתחו), מפלס האנטי-קולוניאליזם למרות שהיו המעצמה האחרונה בעלת אימפריה עולמית."

גם אז חלק מדעת הקהל המערבי היה מסונוור לגמרי ע"י תעמולה מקסימה שכללה פעולות הגייס החמישי, המפלגות הקומוניסטיות בכל המדינות עם תנועות מופעלות ממוסקבה כ"חברי דרך".

אני מציין דרך אגב את ההקבלה הקלה שניתן לעשות בין התעמולה הסוביאטית המיובאת מאז עם זו של האיממים / אייאטולות של היום, די בלהחליף מוסקבה בטהראן,ומקבלים אותו דבר, האלה ההורסים מבפנים, על השטח הלאומי שהופך לנושא מגוחך, עם הפעם גם השנאה מוכפלת ע"י הדחיה של תרבות וציויליזציה, שנאה ודחיה מוחלטת.

ב. תפיסת התמרון הפנימי

עם תמרון [חיצוני] קיים, נשאר לייצר את התמרון בחלל הגיאוגראפי שבו רוצים להפיק תוצאות, וזה "התמרון הפנימי". בודקים את הנושא עפ"י שלושה קני מידה: כוחות חומריים (צבאים), כוחות מוראליים, משך הזמן.

שתי צורות קיצוניות של תמרון אסטרטגי:

דרך עליונות כוחות צבאים נקודתית: אסטרטגית הארטישוק המוכרת לנו כטקטיקת הסלאמי, לתפוס מקום קטן מהר מאד ולהציג עמדה כאילו אתה עוצר. לצד שני המופתע, המהסס, אין זמן להגיב, עד לפעם הבאה. בין תנועה לתנועה מנהלים - כמובן - משא ומתן. דוגמה טיפוסית, היטלר בין השנים 1936-39. ראה סעיף ו'.

דרך שנייה היא תמרון ההתשה, ע"י סכסוך ארוך טווח, כבד יותר ויותר לצד השני. מאו זה-דונג היה אלוף בתחום תמרון הלאות. כמובן שניתן לערבב בין שני הצורות עפ"י הצורך.

ג. תמרון ההתשה

בופר: "הולדת תפיסת "תמרון ע"י לאות" הינה נושא מעניין במיוחד כי מאד שנון. מדובר בלהביא אויב הרבה יותר חזק מאיתנו לקבל תנאים [לעיתים קרובות] מאד קשים, בשימוש של אמצעים מוגבלים מאד נגדו. משחקת אז במלואה נוסחת ה"מבחינים המשלימים" שכבר פגשנו: חולשת הכוחות הצבאים מאוזנת ע"י עליונות מתפתחת של הכוחות המוראליים כל עוד הפעולה מתמשכת. כך, הפעולה מתפתחת באותה עת על מישור החומרי ועל מישור מוראלי של הפעולה הפסיכולוגית".

מה חשוב היה כדי לא ליפול בפח באינתיפאדה השנייה?

כמובן שבזמן האינתיפאדה, עם עמידת מדינת ישראל נגד השחיקה של לחימה ללא צפי של שיפור כלשהו מול הרשות, היה להם סיכוי להפוך את המבחן להצלחה.

היה צורך אז בלתת לאויב ליפול בעצמו עד תום, ולא לתת לו חבל הצלה עוד פעם ועוד פעם - עוד מפגש, "הוא פרטנר", לא למוטט אותם", הרע במיעוטו"...

מצב זה מחייב גם לבנות מערך הסברתי עם מסרים נקיים, ברורים, עם טיימינג מסודר. מספיק שמענו על חוסר היכולת של ממשלת אחדות עם קו שמאלי לבצע זאת. איך אפשר כאשר בעצמנו אנו מחפשים רק תירוצים כדי להסביר, להצדיק התנהגותו של הצד השני ?

עייפות מלהילחם, מן הכיבוש, השחיקה, זה מזכיר לך משהו?

ד. המשור החומרי

בופר: "במישור זה, קודם כל מדובר בלדעת להחזיק מעמד – להמשיך להתקיים במשך הזמן (DURER בצרפתית, LAST TO באנגלית). עבור ראיימון ארון, מטרה זו היא האולטימטיבית של כל אסטרטגיה. היא באמת המטרה של כל "תמרון בלאות."

הוא מסביר ש"כדי לשרוד אתה חייב למנוע את הקרב אבל [בו זמנית] להמשיך להציק לצד השני ע"י שימוש טקטיקת ההטרדה כדי לשמור על קיום הסכסוך."

מיד המושג "גרילה" עולה, אבל בופר מסביר שבארבעים השנים האחרונות טקטיקה זו עברה התמסדות אסטרטגית גבוהה מאד ושיפרה פלאים את יעילותה. פקטור זה הוריד רמת חוסר-האיזון החומרי (ציוד וגודל).

בופר ממשיך בהסבר על הגרילה, עליה אפרט עוד מעט.

לא, הפלסטינים לא יוותרו על שום דבר עד להגשמת המטרות הסופיות שלהם.

איך נוכל לבטל להם את החשק להמשיך, להאמין בזה [שלא כדאי]? האם אנחנו בכלל התחלנו לעסוק בשאלות אלה? האם, במקביל, זה מצדיק לחשוב שאסור לעשות שום דבר או שזה חייב לגרור אותנו מאחורי ימין קיצוני ואנטי-חברתי?

ה. המשור הפסיכולוגי

גם כאן העיקר הוא לדעת להחזיק מעמד במשך זמן, לשמור על תמידות. למטרה זו, חובה לפתח ולהחזיק ברמה גבוהה הכוחות המוראליים של הלוחמים והאוכלוסייה.

המנוף המוראלי קריטי. במקביל, צריך כמובן להחליש את כוח העמידה של האויב.

בופר: "פעולה פסיכולוגית זו, מסובכת, הואיל פונים באותה עת ללוחמים ולאוכלוסיות שלנו ושל האויב, נשענת על שני אלמנטים עיקריים: "קו הפוליטי בסיסי" ובחירת הטקטיקה הפסיכולוגית...

...הקו הפוליטי הבסיסי... חייב להיות מסוגל לגייס למאבק את התאוות החבויות של העם אשר רוצים לרגש. בנוסף, תשוקות אלה (לאומיות, דתיות, חברתיות...) צריכות להיות מוצגות בכיוון המראה צידוק הטענה שרוצים לתמוך בה. בדומה, הצלחת המטרה חייבת להיות בטוחה... [למשל] בגלל ש"אלוהים (או כוחות היסטוריים או מסתורין אחרות) אתנו". הדטרמיניזם ההיסטורי, המכוון את ההיסטוריה לכיוון הרצוי... מייצר כניעה לגזרות הגורל אופטימי [לעמנו] ולגזרת גורל פסימי לאויב...

...הטקטיות הפסיכולוגיות כוללות כמובן שימוש של טכניקות היום די מוכרות של תעמולה, של חינוך פוליטי לאוכלוסיות, ארגונה ע"י מסגרת חזקה ושמורה היטב. אבל בסוג זה של מלחמה, חשוב מעל הכל להבין שההצלחות הינן במישור פסיכולוגי, ז"א שכל הפעולות מעניינות רק בהיבטן להיות מסוגלות להרים את המוראל או היוקרה של הלוחמים... בצד אחר, אם ההצלחות חסרות או קטנות מאוד, הבלוף או השקר הכולל - יוכלו להחליף אותן..."

בופר ממשיך: "אודות לתמרונים חיצוני ופנימי, מנוהלים בחיי-שיתוף מושלם, הסכסוך שקודם הוגבל יוכל להפוך להשתרש ולהתפתח, להחזיק מעמד. אם התמרון החיצוני מייצר את המינימום הנדרש להרתעה, ואם התמרון הפנימי לא נחנק מהתחלה, ישנו סיכוי רב לניצחון. במקרה הטוב ביותר נגיע לוויתור על המאבק ע"י האויב (צרפת ב-טוניס, מרוקו, אלג'יר). אם התמרון החיצוני לא יימנע התערבות של מעצמות אחרות, נגיע לפשרה בצורה של חלוקה (ישראל, הודו-סין).

אם התמרון החיצוני לא מספיק כדי לאכיל את הפעולה הפנימית, אז הולכים לכישלון (קניה, מלזיה). אבל הזרע שנטבע בזמן המאבק יתפתח מאוחר יותר, ובמינימום, גרמנו לאויב מאמץ אדיר בעלות לנו נמוכה מאוד.

טענה זו מדגישה כל העניין שבתמרון ע"י עייפות האויב: מנוהל נכון, מחושב היטב, הוא דורש מינימום סיכונים מול הדיבידנדים האפשריים גדולים ביותר. אפילו במקרה של כישלון, שחקנו את האויב בלי להישחק."

אני חוזר: האלוף בופר כתב זאת לפני יותר מארבעים שנה. הוא לא היה נביא, זה כבר היה המציאות. הוא רק ניתח אותה וניסה לבנות תשתית מחשבתית מתאימה להתגונן.

מי אצלנו בין המדינאים, דוקטורים ופודלים ידע על הנכתב?

ו. תמרון הארטישוק ("טקטיקת הסלאמי" בארץ)

בופר: "תמרון זה קל מאד כי בשל הפעילות הפנימית, הוא נשען מעל הכל על שיקולים של אסטרטגיה צבאית. כנגד, התמרון החיצוני משחק תפקיד מכריע כמו אסטרטגיית ההתשה. ראינו זאת טוב מאד במקרים של סואץ והסיני, כאשר ההצלחה הצבאית הייתה ללא השפעה על הכישלון הסופי של הפעולה, אשר הכיסוי שלה החיצוני היה קרוב לאפס".

שאלה חשובה ביותר:

כיצד נצליח פעם לתרגם ניצחון צבאי לניצחון פוליטי? ל"חלש" תבוסה הופכת לניצחון.

אנו רואים זאת שוב בנובמבר 2012 בעזה. 1956, 1973, 1983, 2001, 2009, 2012 – בין היתר, ואותם השיעורים שאנו לא לומדים.

צורך לי בלהסביר במה הוא מתכוון? [1956] אנגליה וצרפת, ואנו אחריהם כמובן, התקפלו מול הלחצים של ארה"ב וברה"מ ביחד. הגנרל בופר ניהל את הכוח הצבאי הצרפתי באזור בזמן מבצע סיני! צבאית [פנימי] הפעילות הייתה הצלחה, אבל פוליטית [חיצוני], הפעולה נכשלה: כאילו לא קרה כלום, להיפך אירופה איבדה שליטה סופית על התעלה.

חותרים את האסטרטגיה וההתקדמות בשטח לפלחים קטנית ומתקדמים לאט לאט. להצלחת תמרון זה, חשוב במיוחד לבצע בשדה הקרב מכת מחץ, לייצר באופן מפתיע ומהיר "ACCOMPLI FAIT", עובדה מוגמרת, שלא ניתן להחזיר אחורה.

המחבר נותן כהצלחות את התנועות של היטלר בצד השמאלי של הנהר ריין, וכניסותיו לאוסטריה ולצ'כוסלובקיה. היתרון היה בביצוע המהיר כל פעם, פחות מ- 48 שעות, זמן שווה (אז) למינימום הזמן הנדרש לתגובת הפוליטיקה הבינלאומית. לא תופרים בתחרה: צריך פעולה אנרגטית, חזקה, אגרוף מפתיע, משהו שהזכיר חומת מגן. לא מאלתרים כזו פעולה.

לכן, תנאי נוסף ל"אישור" הקהילה הבינלאומית למעשה: שמטרתו תיראה כמספיק מוגבלת כדי להתקבל. האלוף בופר מזכיר שהמשחק הצליח שלוש פעמים עד להסכמי מינכן. המחבר נותן את דוגמת ישראל כמשתמש באמצעי זה, באופן חכם (אז).

עלי לשאול האם כאשר אנחנו מרגישים כמגיבים תמיד במקום להיות היזמים, ז"א כאשר ההרגשה הכללית הינה שלמשל ערפת [או נסראללה, או חמאס] הוא היוזם תמיד, וגורר אותנו לתגובה, האם זה לא סימן שגם זה, השימוש שהיה לנו פעם בכלי הזה, אבד לנו לטובת האויב ? הפלסטינים לא גנבו לנו רק את הסמנטיקה הציונית, לא רק גוזרים לנו, בהסכמתנו בחוסר מעש את ההיסטוריה שלנו כאן, אלא, גנבו לנו גם את היוזמה הצבאית-מדינית שהייתה לנו תמיד. הקצה, הדובדבן על הקצפת בכ"ט בנובמבר... 2012!

בפרק המשך האלוף היקר הזה מביא רעיונות כיצד להתגבר על האסטרטגיה העקיפה. אזכיר אותם בהמשך. הוא מציין לנו שמשנת 1935, אסטרטגיה זו הכירה כמעט ורק הצלחות.

הגרילה

למרות הדימוי המודרני, היא בעצם מאד וותיקה.

נפולאון ניסה לבנות שושלות קשורות לצרפת כדי לחזק את האימפריה שלו ולהיאבק באנגליה. למטרה זו הוא כבש את ספרד והמליך את אחיו כמלך ספרד. הספרדים קיבלו בהתחלה את הצרפתים בחום כי הם באו לשחרר אותם מן האנגלים. פתאום התברר להם שהתקווה הגדולה הינה בסה"כ כיבוש אחר והתחילה התמרדות עממית, מלחמת העם הספרדי נגד הכובשים הצרפתים. התוצאות הצבאיות היו אסון לצרפת, שאיבת כוחות ומשאבים אינסופית. שם ההתנגדות הספרדית היה "המלחמה הקטנה": הגרילה. משם השם צמח. לא אפרט בפרק זו כל דבר רלוונטי לה, רק הדרוש לתזכיר.

רחוק בהיסטוריה ארגונים או מדינות השתמשו בכלים של גרילה. המוכר מכולם הוא לא אחר מחסן-אבו-סבח, הזקן מן ההר, שחי בין השנים 1056-1124. לאחר הרפתקאות רבות הוא מגיע להרי אלבורז באיראן, ושם מנהיג קבוצה שכובשת את מצבר אלמוט [אלאח אמוט], מקום מבודד ומוגן ע"י הטבע בגובה 1800 מטר. בעזרת דוקטרינה דתית קשוחה וגידול החשיש, הוא ארגן גל רציחות ענק בהיקף, ללא תחרות. הוא גרם לחוסר יציבות בשלטונות האזור. באיום הרציחות ע"י אנשי הכת שלו, מהם המילה ASSASSINS ("אנשי החשיש" כאחד הסברי השם), הוא יצר אווירה של פחד וחשדנות בכל הממלכות הסובבות. אנשיו היו מסוממים ומאמינים בחיי גן עדן, מוכנים למות בפעולת רציחה, ז"א מחבלים מתאבדים, כבר לפני 900 שנה.

מקום קשה לכיבוש, כוח קטן מיליטנטי מאד, אמונה דתית עמוקה, שטיפת מוח בשטף סיסמאות מקצועי, ארגון יעיל וכריזמה אדירה של המנהיג, לא צריך יותר. כבר אז!

הגרילה מדגישה מלחמה של החלש מול החזק, וגם העובדה שהחזק כובש או מסכן שטח של אוכלוסייה התומכת (ברובה או כולה) בלוחמים. הם בעצם בבית, על אדמתם ומפוזרים בתוך אוכלוסייה אזרחית תמימה.

כדי לקצר בהגדרות אחזור על חלק מן האפיונים של יהושפט הרכבי, אשר בחוכמתו מרכז בעמוד אחד שני סוגי המלחמה הזעירה: גרילה וטרור עם פה ושם מספר הבדלים.

מדובר במידת אלימות קטנה, ממושכת מאד במאבק סבלני, עם גבול גיאוגרפי מטושטש מאד, עם הדגשת הגורם האנושי (ולא הציוד), ביזור רב ולא ריכוז, קרבות זעירים אם בכלל עד לשלב הסופי, רצון בהתשה ובהסתלקות של הצד השני, תמרון טקטי.

כל "משחק" הגרילה הוא למנוע מלחמה פתוחה של קרבות, גם להתיש את הכוחות, המוראל שלהם ושל המדינה ששלחה אותם למקום הנכבש. פעולות קטנות, ערפל בקשר לתקשורת, לאספקה של הלוחם. הוא "אצלו", בארצו, קל לו להשיג תמיכה ומקום מכסה.

מול הצבא הכבד, עם הציוד המשוכלל ביותר (או לא!), כל אדם הופך מחייל ללוחם. אני מתכוון שבמקום ללמוד תפקיד אחד מוגדר בתוך כלי או ארגון, ה"גרילרו" אמור לדעת לעשות הכל לבד, לדעת להשתמש בסוגים רבים של נשק. יותר מכל, הוא יכול לקחת יוזמה במקום ולנצל כל פריצה כרצונו: הוא גם חייל וגם מפקד. חשיבות היא על איכות של כל אדם, כולל המוראל.

נחזור לרגע לגנרל בופר בפרק על הגרילה שדילגתי עליו קודם. הוא מזכיר שני מושגים עיקריים לבטח חיזוק חופש הפעולה בגרילה ע"י הלוחמים המקומיים:

הראשון, מהסובייטים, היה בשימוש גם ע"י האיריים. למנוע את הדיכוי ע"י הפחדת התושבים , כדי שלא ייתנו מידע לכובש, ע"י טרור שיטתי [הפוגע בכולם]. הוא מוסיף, ולא סתם: "יכולנו להעריך בהודו-סין ובאלג'יר יעילות המתודה, שממנה אכזריות אשר לא גרמה לזעם של דעת הקהל העולמית."

שאלה: מה שהרשות הפלסטינית עושה לכתבים זרים, לאזרחים שלה אשר חולמים על שלום, זה שונה? הואיל העולם שותק עדיין לא ניתן לגעת ב"מצפון העולמי" בנדון.

ואני לא מדבר – בטעות - על החמאס, ארגון פשיסטי-דתי ומעשיו בהפחדה ברצועה. גם מלחמה זו אנו לא עושים. פאשלה חמורה.

המושג השני, הוא ללכוד את הכובש כדי שלא יהיה לו רצון לסגת, אבל יהיה לא קשה יותר ויותר להגן על כל השטח. העלות פשוט כבדה מדי, מלבד הלחץ הפנימי מול אבידות וריחוק. בופר נותן את דוגמת אלג'יר: 300.000 חיילים צרפתיים היו בהיכון בגלל 30.000 מקומיים.

לטווח ארוך רוצים אותך בחוץ, אבל קודם נשבור אותך חזק עד שתברח לעד.

סמנטיקה: האם לקרוא להם פעילים כמו שעושים בצרפת/אירופה עבור המחבלים הפלסטינאים? האם הטליבנים הם פעילים?

האלוף בופר מוסיף: "כוחות הגרילה, ששחיקתן נוראה, חייבות להיות מתוחזקות ומפותחות בהתמדה כדי שהלחץ יגדל עם הזמן. זה המחייב שיטה של הברחת נשק [כתוב 40 שנה לפני תפיסת ה- CARINE A והחפירות בעזה] עם הקמת בסיסים מחוץ לתחום, קרוב לשטח הסכסוך אך שלא ניתן להתקפה ע"י הצד השני. אחדים ראו בהקמת בסיסים אלה אלמנט קריטי, לפחות חשוב מאד לשמירת המאבק". עקב חוסר בסיסים מסוג זה בופר מסביר את הכישלונות של מלזיה וקניה.

הם עשו זאת בטוניס, בלבנון במשך שנים. נתנו להם שטח A כחלק מריבונות שאסור לנו להיכנס לו. רק לאחר שנים של טמטום מדהים, הבנו שחייבים כן להיכנס, ואנחנו לומדים לעשות זאת בצורה טובה יותר עם הזמן, בלי להיכנס למלכודת.

דרך אגב, גם האמריקנים עשו זאת בסוריה, גם הם למדו לקח.

דוגמה להיסטורית הקרובה לנו: לורנס "איש ערב". הוא השתמש בגרילה כל הדרך נגד העותומנים (הטורקים של אז), מנע קרב מסודר, גרם לשחיקת כוחם, התיש אותם.

מעניין, מעבר לספרי זיכרונות, כבר ב-1916 הוא פרסם ב"אנציקלופדיה בריטניקה" מאמר בשם "גרילה". בין היתר מה הוא כותב שם ?

"הסוף ההגיוני של מלחמת אמונות היא השמדה סופית של אחד מהצדדים... הפקטור האלגברי היה צריך לקחת בחשבון את האזור לכיבוש [הוא ממשיך עם חשבון פשוט]... הטורקי היה טיפש, הוא האמין שההתנגדות היה משהו מוחלט, כמו מלחמה, ושהוא יטפל בה באופן דומה לטיפול במלחמה... [לאחר הקטע המתמטי, לורנס עובר לפן ה"ביולוגי" שהוא קורא גם "התשה ודמעות"] ... רוב המלחמות הן מלחמות מגע, שני הכוחות מנסים להיות קרובים כדי למנוע כל הפתעה טקטית. המלחמה הערבית הייתה חייבת להיות מלחמת שבר: להחזיק את האויב ע"י האיום השקט של מדבר ענק ולא מוכר, ולהתגלות רק ברגע ההתקפה... הפקטור השלישי היה פסיכולוגי...

המטרה האסטרטגית האמיתית שלנו הייתה לחפש את הנקודה החלשה ביותר וללחוץ עליה עד שהזמן יפיל את כלל הבניין...הצבא הערבי היה צריך לחייב לטורקים ההגנה הפסיבית הארוכה ביותר... חיפשנו מקסימום אי-חוקיות וגמישות..."

סיום המאמר ברור לא פחות:

"הנה הטענה: להתנגדות חייבת להיות בסיס לא ניתן לתקיפה, מקום מקלט לא רק מהתקפה אלא מפחד מהתקפה, בסיס כמו למרד הערבי היה בנמלים של ים סוף, במדבר או ברוח האנשים שהאמינו בו. צריך להיות לה אויב זר עם ציוד מתוחכם, המציג עצמו כצבא כיבוש ממושמע, קטן מידי כדי לספק את כלל כמות הכוחות מול השטח, קטן מידי כדי להתאים מספר [חיילים] לשטח ולשלוט על כל האזור באופן יעיל ע"י מוצבים מוגנים. ההתנגדות צריכה להישען על אוכלוסייה ידידותית, לא ידידותית באופן פעיל, אבל מספיק כדי לא ליידע את האויב מתנועות המורדים. מרד יכול להתנהל ע"י שני אחוז מאלמנטים פעילים... הניצחון יהיה למורדים כי הפקטורים האלגבריים בסוף הדבר גורליים, ונגדם, שלמות האמצעים ומאבק מוראלי הם לשווא."

לורנס פרסם מאמר זה ב-1916 אבל במלחמת לבנון השנייה, במטכ"ל, כמו בהתחלה עם מלחמת לבנון הראשונה, לא ידעו ממש מה זה גרילה, כמו שדן חלוץ לא ידע מה חשוב מתחת לכנפי המטוסים וכולם הושתקו.

אולי בגלל הבורות הכללית, אולי בגלל שלורנס נחשב אצלנו כאויב, כ"האנגלי האולטימטיבי" במובן השלילי, שעזר לערבים ולכן נגדנו. אבל לפסול לקחים וניסיון של אויבים בבניית אסטרטגיה זו טיפשות. לאחר ההפסד הגדול שלהם מול פרוסיה, הצרפתים חיפשו מעין מקור ההשראה שלהם וגילו את קלאוזביץ הפרוסי. הגרמנים למדו על השריון גם מ-דה גול, יותר מהר וטוב מהצרפתים עצמם. עבורנו, זאת בלי לדבר על הספרות הערבית עצמה כמו אל-מוטקי, אל-בוכרי, אל-טברי או ספרי תחבולות.

אסיים עם מאו זה-דונג, מוזכר ע"י בופר ועוד רבים. עליי להזכיר שמאו כתב ספרים על נושאים אלה כבר בשנות השלושים. גם כאן, לא היה שום סוד. כאשר בופר מציג את מאו, הוא מגדיר את מלחמתו הגדולה [להשגת השלטון] כ"מאבק כולל וארוך בעוצמה נמוכה". ערפת ידע את קלאוזביץ, סון טסו, מאו ואחרים. הוא פגש את ג'יאפ.

רק אריאל שרון היה כנראה בקיא כמוהו ומסוגל להתמודד.

בופר: מאו הגדיר בשבעה כללים את יסודות הגרילה, המינימום הנדרש כדי לנהל מלחמה זו: שילוב אינטימי בין האוכלוסייה לבין הלוחמים, הטרדה והתקפה על כל נסיגת אויב, אסטרטגיה של אחד נגד חמש, טקטיקת אחד נגד חמש [בעזרת ריכוז הכוחות בזמן הנסיגה, גודל השטח בסין עצום], לוגיסטיקה וחימוש - במיוחד אודות ללקיחת נשק מן האויב.

עוד נקודות שמאו, כבר אז, מזכיר: בגרילה, אין מרכז כובד אחד ברור. כל עוד הלוחמים חופשיים ומסתובבים, הסכסוך בכל מקום ואין אפשרות לשבור איזון, אין מרכז כובד חשוב באמת לגרילה. הלחימה תמיד בתנועה, גמישה, זורמת בצורה הנראית לעין לא הגיונית או מתוכננת. לוחמי גרילה חייבים ליזום. אין להם אפשרות לחכות בעמדת הגנה. אנחנו רואים אותה תשתית בארגונים כמו אל-קאעידה: רשת גמישה של נקודות קטנות ושוות. (כן יש יוצאי מן הכלל).

עדיין, ישנם הבדלים בין גרילה לטרור. אמנם לא רבים בביצוע, אבל חדים יותר בכל השאר.

בשנת 1982 לא היה במטכ"ל חומר לימודי על הגרילה באופן מסודר, המושג לא היה מוכר היטב כולל לקחים מן העבר. זאת לא הפעם יחידה שהשכלה בסיסית חסרה לפיקוד העליון בזמן אמת. אנחנו חיים כאן עם השתלמויות אך ללא אקדמיה לימודית אמיתית. דווקא אנחנו! בתוך הבינוניות מעט מאד קצינים קוראים את המצב נכון והופכים למבינים אמיתיים.

עד כאן בתזכיר, נשארנו בגבולות של מלחמה קונוונציונלית, קלאסית, מוכרת היטב. כל המוזכר עד כה חלק מן ההיסטוריה, אין חדש.אז מה קורה שמשנה את התמונה, מה מסתתר מאחורי מחשבות על "המלחמה מודרנית"?

משהו מעבר לבלתי-ישיר ? מה ההבדלים החשובים בין קודם לבין מלחמה בטרור (עולמי)? ננסה לענות בחלק הבא.

G המלחמה העכשווית

הגדרות פשוטות

כדי להיכנס באופן קל לעולם החדש , נבדיל כך בין מלחמות (או סכסוכים):

מלחמה סימטרית

זו המלחמה הרגילה שאנו מכירים, מדינה מול מדינה או קואליציה, השוואת כוחות וציוד, במובן שניתן למדוד את החומר, מטרה פוליטית, שיקולים ברורים, מה שנקרא המלחמה הקלאסית. בד"כ ההפרש בכוח לא גדול או ביחס שלא קובע מראש מי עומד לנצח. כל צד מחפש עליונות מסוימת.

מלחמה בלתי-מקבילה (די-סימטרית)

כאשר גודל הכוחות שונה משמעותית אבל טבע הצדדים הלוחמים דומה, כמו בין שני מדינות, או מדינה עם ארגון פרה-מדיני, בתוך לחימה קלאסית, גם ללא קרב מכריע.

בשני סוגי המלחמה מעלה, על בסיס יחסי כוח מסורתיים, ניתן למדוד ולבדוק תוצאות די בקלות, פעולה ותוצאות קשורים וניתן לנתח אותם. התוצאות בד"כ מיידיות. כאשר המטרות הושגו, מפסיקים.

נשאר לנו סכסוך בין שני ישויות שונות בטבע כמו מדינה וארגון זעיר, ללא שליטה מסודרת על אדמה השייכת לו, עם מטרות שונות לגמרי.

לא שהצד החלש לא רוצה לנצח בסופו של דבר, להשמיד את הצד השני (מדינה, שלטון), אבל מטרה עליונה זו לא יכולה לקרות ע"י ניצחון צבאי קלאסי, רגיל.

לכן האמצעים לרשותו שונים, ולא פעם המטרות הסופיות שונות, בהשפעה של האמצעים עצמם. לארגון טרור לא איכפת לקבל אזור או אוצר, לא עבור זה הוא נוסד.

מלחמה אסימטרית היא מלחמה זו הלא רגילה, המודרנית בהחלט.

כמובן שהמלחמה הזאת מעניינת אותנו. כבר לא רק גרילה, עדיין לא לגמרי מלחמה בתאי טרור בלבד. אנחנו כיום נאבקים במדינה (איראן, סוריה), בארגון גרילה וטרור על סף להיות מדינה (א.ש.פ/רשות)- בלי בטחון כאן שהם רוצים בשלום וויתרו באמת על המאבק האלים. אנו נלחמים לבסוף גם בארגון טרור שכן התבסס על שטח שוכן לנו, בתמיכה גלויה מאיראן: גם חיזבאללה, גם חמאס.

נתרכז בתזכיר במלחמה שלנו מול הארגונים, לא המדינות, אפילו אם הארגונים לא פעם בובות של המדינות. אזכיר שינוים ונרחיב במלחמה האסימטרית.

עולם חדש

המסגרות משתנות (גרעין, מדע, מדיה), סוגי נשק "משתפרים", האלקטרוניקה נכנסה לכל ציוד בסיסי, אפילו מסכי פלזמה קיבלו תהילה(!) אלמנטים אחרים שינו את פני המלחמה. יחד עם זאת, הטבע הסופי שלה לא השתנה: דו-קרב אפילו אם מוסווה, חיפוש לניצחון (להגדרה מחודשת), רצון פוליטי-מדיני, כוחות ושטח פיזי.

עברנו במלחמה הקלאסית מצבא קטן של שושלת לצבא העם הענקית. הגבולות היו ברורים, קל לזהות גזרה ושחקנים. היינו רגילים להגדרות ובקיום ישויות במאונך,

למדינה או ארגון, מלמעלה עם מנהיג, עד לחייל ואזרח האחרון למטה. אבל בעולם העכשווי, גבולות אלה לא מספיקים.

הגלובליזציה שינתה את הנתונים. הנושא לא רק כלכלי אלא מופנה לצורות שונות.

המזהה מדינה-לאום מאבד מכוחו לטובת בריתות בינלאומיים רחבות היקף (אירופה ואזור היורו, דרום אמריקה, נאט"ו...). כולם באותה עת שותפים ומתחרים.

אבל לאזורים אלה כוח פנימי לא ברור, יכולת ניהולית חלשה, תועלת לא תמיד ברורה. האזרח, של המדינה או הלאום מרגיש את זהותו בסימן שאלה. מה קורה כאשר מצטרף אליו מהגר, שלא תמיד עובר קליטה מוצלחת, והדור השני, השלישי גם הם מרגישים אזרחים סוג ב'?

המדינה חלשה או מושחתת, הסגל המדיני לא מסוגל להנהיג, כל אחד מרגיש בודד ומחפש שייכות לזרם חזק ומזוהה. לא משנה איפה הוא נמצא במפה הגיאוגרפית.

כאן כוח האידיאולוגיה / דת וה"טרנס"-לאומי.

גושים קבועים במאונך בתחרות עם רשתות קשרים במאוזן, של אנשים או ישויות דומים לפי סקטור כלכלי, אינטרס משותף, זהות אישית או דתית. קהילות חדשות הנלחמות מסביב לכדור הארץ: יצרנים נגד ירוקים, אסלאם [קיצוני?] נגד מערב, משטרות וארגוני פשע המאחדים פעילות וסחר בסחורות ואנשים. השכבות במאוזן מחליפות בסכסוך את הארגונים או המדינות האנכיים.

העולם היום הוא כפר גלובאלי: בכל מקום נמצאות הפזורות השונות, נקודות המגע בין תרבויות מוכפל ומורגש בכל מקום: בירות עולם, וועידות בינלאומיות, תקשורת בשפות רבות. אירוע הקורה במקום אחד מקבל הד בכל כדור הארץ. ככה גם קורה עם הסכסוך שלנו, אפילו יותר.

גם לארגונים הטרוריסטים כיסוי גמיש של העולם. המלחמה נגדנו דרך אינטרנט למשל לא מנוהלת ממקום אחד מוגדר, יש לה אלף פנים ומקורות. אם על ההסברה הקלאסית לא מצליחים עד כה להשפיע ממש, אז מה נוכל (הישראלים) לעשות בתחומים החדשים?

עקב הטכנולוגיה החדשה ופיזור אוכלוסיות, המידע עצמו שינה את טבעו. לא חשוב למי המחשב החזק ביותר או כמות המחשבים: מהירות תזוזת המידע ממקור למקבליו אדירה. כל אחד יכול להרגיש קרוב לשדה הקרב – הוא בעצם חלק ממנו. לא חשוב גם כמה מידע אתה קולט אלא כמה זמן דרוש לעבד אותו לצורך החלטה ונקיטת עמדה. התקשורת הופכת לא פעם לשטח הניצחון או התבוסה של הצדדים. הבלבול בין מידע אמיתי, חדשות ותעמולה רק גדל, כל שקר הופך לאמת כל עוד אין לו הכחשה, ואפילו…

אפילו אם מצליחים להוכיח שמדובר בשקר, המאמינים לא ישנו דעה, מקסימום ידברו על קונספירציה. תקשורת, תמונות בטלוויזיה, הן בית-משפט השדה של היום.

בנוסף, עבור ארגוני הטרור, אין צורך יותר במטה כללי מוכר, המידע והפקודות זזות כל הזמן ברשת, עוברות ממקום למקום במהירות, מאפשרות ניידות לא מוגבלת של הפעילים.

אנחנו בכפר העולמי של המיידי, גם דובר צה"ל, גם משרד החוץ, רק שעוד לא הודיעו להם.

תמונות בטלוויזיה וגם באינטרנט, זרימת מבזקי חדשות / שקרים ברשת,

אינטר-אקטיביות דרך פורומים ותגובות לפני אפילו בדיקת אמת הנמסר. בצד שני עלות קלה ונדיפה של מידע ופקודות.

פתאום מקרה נקודתי, טקטי בטבעו, יכול להפוך לאירוע אסטרטגי בזה שהוא מחייב הפסקת פעילות או מזיק לכוחותינו, לא פעם בתגבור התעמולה של "חברינו". זה קרה כבר ב"ענבי הזעם" בשנת 1996. יחד עם זאת, שלא נחשוב לרגע שזה קורה רק לנו: הרפתקאות האירופאים, בפרט הצרפתים וההולנדים באזור הבלקן חמורות לא פחות. רק שהטילים לא נפלו על האזרחים האירופאים המערבים, הבדל קטן...

אלימות. ראינו כמה כל אנשי צבא ואסטרטגים שנאו אותה והיללו מנהיג המנצח בלי קרב. להיפך, גם אודות למדיה, האלימות הינה כלי חשוב לטרור. צריך אלימות, צריך הצגה, צריך הלם, כל פעם חזק יותר. יותר דם, יותר מרהיב-עין, אז יותר מוצלח. המטרה היא להכאיב ולהפחיד, לפגוע במוראל, לגרום לרגשי אשם לחלק מהצד השני ולתגובת שרשרת חזקה יותר שלנו, אשר תוכיח בדיעבד את צידקתם.

ואני לא דיברתי עוד על ניצול האלימות כניסיון לייצר קאוס (אנדרלמוסיה). זה לא רלוונטי במקרה שלנו.

האלימות נכנסה גם לתוך התרבות של המערב, הוא מקבל אותה כחלק מהנוף, אלימות יומיומית, של החברה, של הפרברים, של הנזרקים מן החברה. דרך האלימות אנשים בודדים, קבוצות, שכבות אוכלוסייה, עמים, כולם מפגינים זהות, מבטאים אותה, היא חלק מן התהליך.

מה להגיד על מטריה אידיאולוגית של אנשי דת כה רבים המצדיקים הרג, דם, אפילו התאבדות כי היא צווי האל לטיהור העולם, תרבות השהידים. גם כאן טעות מערבית: במזרח למוות מובנים אחרים, ולהקריב את הבודד לטובת הכלל זה בסדר. ראיה מוסרית מערבית גורמת רק לעיוורון. מה שנראה לנו כהגיון בריא, מובן מאליו, לא כך הוא בתרבויות אחרות.

האם אנחנו שונים? מה קורה אצלנו כאשר מתרגלים לאלימות אזרחית כאן, במבט מערבי של תהליך כולל, שבו במקביל נרצחים שופט, עורך-דין או אזרחים על סתם ופושע הופך לכוכב.

בחיפוש לזהות ולשייכות חדשה כאשר הישנות נעלמות, בחברה גלובאלית אכזרית ואלימה יותר, אנונימית יותר, לא יציבה ולא בטוחה עבור כל הנושאים – משפחה, פרנסה, עתיד בסימן שאלה - אנו נכנסים לתקופת המשבר, מעבר לתקופת הסכסוך. משבר אשר מזכירים בחדשות, אז הוא באמת קיים.

מושגים כמו סכסוך או מלחמה הם ברורים קוגניטיבית, בזמן ובמקום. למשבר מרכיב ערפלי, לא ידוע, הפוגע בפחדים העמוקים ביותר של כל פרט. לכן חשיבות התפיסה שלו מול כל אירוע, לכן חשיבות המסרים, התמונות.

שינויים אסטרטגים

1 קודם כל, כוחות לא נמדדים היום רק עפ"י היכולת הצבאית, ציוד וכמות, אלא עפ"י התכליתיות שלהם. זאת אומרת, עפ"י המטרות הסופיות, העליונות. הבעיה היא שמה שהיה רציונאלי בין מדינות אינו כך יותר עם ארגוני טרור. במלחמה בין החלש לחזק האמצעי היחיד הוא לשגע את המערכת כדי לגרום לה להתפוצץ מבפנים, להכניע את הרצונות, לגרום לתוהו ובוהו. אפוקליפסה עכשיו.

המטרה הסופית של החאמס היא השמדתנו. בשביל זה הם נוסדו. אבל, מהרגע שחמאס הרים את השלטון בעזה מפרורי א.ש.פ, האינטרס שלהם הזמני ידע להביא אותם לקבל הפסקות אש. יש להם מה להפסיד - שלטון, מקום, מדינה בפועל למרות חוסר ההכרה הבינלאומי (זה יבוא וגם פה אנו מגמגמים). אותו תהליך קרה עם א.ש.פ לאחר ערפת.

לכן מה שנכון לטרור העולמי פחות רלוונטי לנו. הם דומים במטרה הסויפת, גם חיזבאללה (להם גם השתלטות הדרגתית על לבנון חשובה), אבל ההפיכה לארגון עם אחריות ממשלתית חייבה אחיזה במציאות.

ברור שמהפכה אסלאמית בכל מקום על כדור הארץ היא מטרה ברוכה להם, ובזה הם חלק מן האסלאם הקיצוני המיליטנטי. רק בדרך הביניים ישנו הבדל. בזה חמאס אינו אל-קאעידה.

גם לחיזבאללה יש מה להפסיד, הבעיה שם היא שהוא חלק מן האוכלוסייה ומפוזר בהרבה מקומות, ופועל כמו תנועה פשיסטית בבריונות מול אנשים חלשים שאולי וויתרו על עתידם.

מה נותן לנו אישור בעצם לקבוע שהמערכה שאנו מנהלים נגד היזבאללה-איראן שונה מכל מערכה קונוונציונלית? העובדה שנשיא איראן מצהיר על השמדתנו? זה לא מספיק.

נגד אל-קאעידה, זה סיפור אחר, רק להילחם בהם כדי לנטרל או להשמיד.

2 נגד ארגון בנוי במאונך, רואים ראש, תשתית, כוחות. נגד ארגון בנוי כשכבה, גמיש בתשתית, עשוי מקשרים לזמן מוגבל בלבד [עפ"י פרויקטים] ונעלמים לאחר ביצוע המשימה, קשה למתנגד. קשה למצוא אחיזה במרכז כובד, או במקרה הרע בנקודה קריטית אשר הייתה יכולה להחליש את הארגון. ארגון בנוי כרשת המשנה צורה כל הזמן לא ייכנע לעולם.

חשיבות המודיעין חוזרת לשורה הראשונה. סון טסו מקדיש פרק שלם לנושא, יסודי כדי להיות מסוגל להיכנס לראש הצד השני. לא ארחיב כאן בפירוט שהוא נותן על סוגי המרגלים, על חשיבותם. מעבר לחשיבות המודיעין, שני נושאים לציון:

1- גם ב- 9/11 וגם במקרים אחרים לא פחות כואבים לנו ישירות, המודיעין כשל וגרם לנזקים אדירים.

2- גם במקומות המסודרים, תחרות בין ארגונית וחיפושי יוקרה גרמו לתוצאות מסוג "נפגעים מאש כוחותינו".

שני אלמנטים אלה חייבים להיות בתוך ראש סדר עדיפות של מובילי המערכה.

כל פעם שאנו עוצרים פיגוע או פעולה מספיק בזמן, זה בעצם מה שקורה. זה חשוב עוד יותר כאשר מתפתח השימוש בנשק פרימיטיבי כמו סכיני גילוח או דחפור.

שדה הקרב

ראינו במלחמה הבלתי-ישירה, הרלוונטית לנו ביותר, שישנם שני מעגלים: הפנימי, קשור לשדה הקרב הפיזי, האזור הגיאוגרפי של הסכסוך והקרבות - והחיצוני, הכולל כל "שטחי" הקרבות האחרים, פסיכולוגיה ולחץ על דעות קהל, הונאה והטעיה לכיוון הצד השני, לקהילה הבינלאומית, לקהלי יעד לחיפוש תמיכה...

תפיסת השטח, כמעט ללא הגבלה. סיימנו עם השייכות של השטח הגיאוגרפי כשטח יחיד החשוב במלחמה. הואיל שהמידע זז במהירות שיא בין מקומות מרוחקים על המפה, המושג שטח מחובר הרבה יותר לזמן עצמו. הדינאמיקה של תנועת המידע והכוחות, אנשים בודדים, שליטה על הספקת החדשות לקהלי יעד, כל האלמנטים של המלחמה הפסיכולוגית, הכל הופך את שדה הקרב המסורתי לחלק צנוע בתוך השטח הפעיל הכולל. בתוך השטח המורחב, כל נקודה יכולה להפוך לנקודה קריטית אם לא למרכז כובד עבור הצד הנקרא החזק.

דברתי קודם על הפזורות. ז"א שגם אזורי מגע בין הצדדים ותומכיהם רבים יותר, גם התעמולה מכסה שטח חומרי ווירטואלי גדול יותר. הסכסוך הגדול המקורי נשאר באזורו אבל תגרורות ממנו מפוזרות בכל הגלובוס. הפזורות מתנגשות בכל מקום, התקפות תעמולה ולפעמים אלימות פיזית (ראה יבוא הסכסוך שלנו ואלימות, גם רצחנית, על יהודי צרפת או לונדון כדוגמה טיפוסית).

גושים קטנים כמו התאים הרדומים בלב שטח האויב [שלהם] יכולים להתעורר ללא ידעתו. כל שטח העברת המידע, בפרט ה-WEB, הם שדה הקרב.

שדה הקרב גלובאלי יותר כי בכל מקום כמעט ישנם "סוכנים" המזוהים עם הצדדים שבסכסוך: מוסלמים, ערבים, יהודים, מאמינים מכל הדתות נמצאים בכל בירת עולם, עובדים בכל כלי התקשורת.

כאירופאי וכישראלי אני מצטער על כך שכאשר דיברו על דעת הקהל, עשרות שנים, התכוונו, באתנו-צנתריזם הרגיל, רק על דעת קהל המערב. רק היא קובעת, כי רק היא מגיעה ממקור דמוקרטי, ז"א לגיטימי, ז"א נכון. שאר העולם מילא תלוי בתעמולה הרשמית של המדינות.

מבט זה לא מספיק יותר. בפרט לנו כישראלים, חשוב להבין שחובתנו לנסות להשפיע על דעת הקהל העולמית, כמה שניתן. יש לנו נשק, כולל אינטרנט. כמו שהארגונים הקטנים מנצלים כל חתיכת מדיה כדי להעביר את ההרס שלהם, גם אנחנו יכולים (לנסות לפחות) להגן על עצמנו ולהעביר מסרים.

אנחנו נוכל כאן לעשות הפוך על הפוך המנצלים את הנשק של ה"חלש".

לנצח, או לפחות לנהל את הסכסוך, זה קודם כל להילחם בשתי החזיתות. עוד לא הבנו זאת. אנחנו עוד לא רואים את התקשורת הכוללת כשדה קרב חיצוני, צדדי מקביל, הדורש צה"ל 2, צבא הגנה לתקשורת.

הפלסטינים כן מבינים, והצליחו לא רע. בפרט הקיצוניים, כאשר הם מדברים על ה"אומה" מצליחים: שוב, אסור להסתפק בדעת הקהל המערבית, זה לא מספיק.

גם כאן כולם [אצלנו] יודעים שנכשלים, עם בודדים מוכשרים נגד ארגונים פעילים ותמיכה של מדינות רבות עם נטייה אנטי-ישראלית ברורה.

אני לא אומר שכל המלחמה בתקשורת. אבל היא חלק היום מכריע של המערכה.

אסימטריה – אל הקצה

ברצוני להישאר בתוך הסכסוך ישראלי-פלסטיני. כדי להיות מסוגל לעשות זאת אני חייב להגיע עד לקצה של הטרור העולמי רק כך אוכל להציג שיטות וכלים חדשים ואז לחזור לאזורנו עם מידע מושלם יותר.

מדוע? שוב, כי הארגונים הפועלים נגדנו דומים רק חלקית לטרור העולמי, אך הם העניקו לו ושאבו ממנו כלים ושיטות שחשוב לנו לזהות. זה לא שמדובר בגבול ברור המפריד בין ארגון טרור עולמי לבין ארגון אזורי.

האסימטריה כאחות תאומה של האסטרטגיה הבלתי-ישירה מנצלת רוב האמצעים שלה, המטרות והכלים. ניתן בעצם לחבר אותן בקלות, כמו יהושפט הרכבי: מלחמה זעירה = טרור או גרילה. הצגתי את התיאור של הגנרל בופר למלחמה בלתי-ישירה, אזכיר כאן חלק מן המרכיבים. האסימטריה בקצה שלה יכולה להזדהות ע"י הבדל ניכר בין שני הצדדים במספר תחומים, כדלקמן.

הבדלי טבע ארגון

מי עומד מול מדינה מסודרת עם ממשלה, רשות מחוקקת תלויה בבחירות דמוקרטיות (או לא), ובתי משפט עצמאיים [או לא]? מי עומד מול מדינות עם ניהול כבד ופרוצדוראלי, עם תקשורת ותעמולה לא יעילות, גם אם שואפות להתבסס על אמת?

ארגון קטן, גמיש, שומר על סוד, דוחה כל חוק בינלאומי כאשר נגדו – אבל יידע לנצלו כדי לגרום לדעת הקהל לבכות. ארגון יותר ויותר מפוזר בתאים, קטנים ולא ממש מחוברים, פועלים עצמאית יותר ויותר. בעצם תחת אותו שם מופיעים תאים שאין ביניהם שום קשר מלבד הדגל שמציגים. מדובר בערפילית במבנה בלתי-יציב. הגיוס, כאשר לא מדובר במתנדבים, עובד לפי פרויקט, כמו בעבודה המודרנית, והתאים חוזרים לתרדמת עד לפרויקט הבא.

אין מטה כללי, אין רמות אמיתיות של דרגה, יש רוח קרבית ושייכות למסר ולמנהיג.

המידע הטכני עובר דרך תקשורת אלקטרונית, בעילום-שם.

אין מרכז כובד שנפילתו הייתה מסיימת פעילות, אין אפילו נקודות קריטיות מספיק חשובות, כך זה נראה.

יחד עם זאת, גם כאן ישנם גבולות מסוימים. למשל, עבור 9/11 היה צריך להכין שיעורי טיסה, להזרים כספים, לגייס ולשמור על כוחות במקומות מסוימים זמן ארוך.

ישנה לא פעם חשיבות של מקומות המפגש ואימונים לארגונים הפונדמנטליסטים באפגניסטן. יש לאנשים קשרים, חבר מביא חבר.

זאת אומרת שיש כן משהו לעשות, גם אם לא סוגרים ארגונים, אנחנו יכולים לפגוע בהם חזק ולהפחית את הנזקים. מלחמת חתול ועכבר.

מובן מאליו אך חובה לציין, הבדל בגודל. מדינה (לפחות) עם מנגנון, קשרים בינלאומיים, ממון, שרותי בטחון מגוונים. בצד שני ארגון זעיר, לפעמים ללא אמצעים כספיים רבים, לא זקוק לנשק או לציוד מתוחכם.

כאשר ה"צדקה" לא מביאה מספיק מימון, אז הפשע מספק אותו: סחר בסמים, חטיפות וכופר. גם כאן הקשר עם הכסף הוא אלמנט שניתן להילחם נגדו. הבעיה שלא תמיד הולכים עד הסוף, מעבר לבעיה של זרם חוצה גבולות מדינה.

לא פחות חשוב ההבדל התרבותי. לא כולם חושבים "מערבית", לא כולם רואים התאבדות כבזבוז ופתרון לכישלון. ה-שהיד הוא גיבור כי הוא תרם לאומה, ערך עליון מעל ערך הפרט וחייו. חוקי הדמוקרטיה לא תמיד מעל החוקים הדתיים, מקום האישה לא עפ"י הפמיניסטיות. הראייה שלהם, תפיסתם על העולם שונה לגמרי מאיתנו. כאשר הם מפזרים כמויות עתק של סמים על הצעירים שלנו, הם גם מוצאים מקור מימון, הם גם הורסים את מדינותינו מבפנים. רווח כפול. זה דומה בדרך אגב לפעולות המגוונות של ברה"מ בזמן המלחמה הקרה, הכל היה לגיטימי כדי להפיל את עולם הרכושנות.

התאבדות היא לא פרי של דיכוי, ייאוש, בכל מקרה לא רק. היא בחירה חופשית, כלי פוליטי עם לגיטימציה תרבותית דתית. למה רק לרחם על הפלסטינים "המסכנים"?

הבדלי מטרות

כאן אנו נוגעים בחומר יחסית חדש. כמו הזקן על ההר, אבו-סבח, הסחטנות יכולה להיות בסגנון "תן לי לשלוט אצלי ותקבל שקט אצלך." זה עבד יפה באירופה, צרפת ואיטליה למשל בשנות השבעים-שמונים, כאשר הטרור הפלסטיני קיבל אישור לפעול תמורת שקט תעשייתי במדינות.

אבל אל-קאעידה ותנועות פלסטיניות אחרות, גם באזורנו, חולמים על סדר עולמי חדש: החזרת השטחים שהיו פעם מוסלמים לאסלאם, השתלטות שלטון דתי בכל מדינות ערב ובהמשך בעולם. תנועות אחרות בכדור הארץ חולמות לייצא את המהפכה שלהן לא פחות, הטרור מחפש רק דבר אחד, מטרה ואמצעי כאחד: אנדרלמוסיה.

טוענים למשל שמטרת ה9/11 הייתה לגרום לארה"ב להגיב בחומרה כדי להעצים התנגדות ה"אומה" נגדם, ואז לגרום לאי-יציבות שתפיל ממשלים ערביים שמרנים ותומכי מערב. זה לא קרה אבל כמה יציבים שלטונות אלה?

איפה אנחנו? על אדמת המזרח התיכון, אדמה שייכת לאומה או לאחים הפלסטינים (בלעדית), עם אוכלוסיה גם ערבית גם מוסלמית. גם מדינה יהודית - דת קודמת לאסלאם וגם, עוד קללה, דמוקרטיה מודרנית בסגנון המערב. באירוניה הייתי אומר שיש אצלנו הכל כדי למצוא חן בעיני הסביבה! זאת אומרת שמולנו כל תנועה יכולה למצוא סיבה לפעול. לא צריך להזמין אותם, הם באים לבד.

אני מדגיש את הנקודה כי לפעמים אומרים לנו "לא עשינו שלום, לא הכרנו את א.ש.פ והנה קיבלנו את חמאס. לא נכיר בהם, לא נדבר אתם, ונקבל גרוע יותר."

כיצד לגמור עם כזה עוול מחשבתי פעם ולתמיד? קודם כל, "אנחנו" הקמנו את א.ש.פ לתחייה.

שנית, הם אף פעם לא הכירו עד יום זה ובזכותנו למדינה יהודית שלנו. די עם האשליות. האמונה, כמו האמנה, לא שונתה.

שלישית, הם נפלו בעצמם בגלל שערפת נתן לארגונים אחרים להתעצם נגדנו ולא טיפל נכון ביציבות שלטונו לעתיד. אנא זכור שמטרתו לא הייתה לבסס שלטון ולהקים מדינה אלה למחוק אותנו.

מעבר לכך, טרנד עולמי גם כאן היה מתפתח בכל מקרה. לחשוב שדווקא פה תנועות פונדמנטליסטיות כמו חמאס או אל-קאעידה לא היו משתרשות הוא אשליה.

האי-יכולת של א.ש.פ ושל אבו מאזן לנהל את השטח הם שעזרו לחמאס לצמוח עד ללקיחת שלטון. בכל שלטון ערבי מסודר לא קורה מה שקרה ברצועת עזה.

האם ביכולתנו לשנות זאת? שחרור של מאות אסירים "מחזק" מישהו? נו באמת! פטרנליזם זה אשר לוקח את הפלסטינים כמטומטמים יותר ממה שהם עובר כל גבול.

שוב אני חוזר למטרות פוליטיות, הן קובעות הכל, כולל האמצעים שאנו חייבים להיעזר בהם. כדי לעשות שלום, צריך מישהו מולנו, שכן רוצה ובכנות, גם מסוגל לבצע ז"א לספק את הסחורה. בחירות דמוקרטיות או לא, השלטון צריך קודם כל להיות יציב, המנהיג פופולארי ואיתן. יש? לזכותו חייב להיות כוח צבאי ומשטרתי גדול מספיק. ללא כוח צבאי שום מנהיג לא מסוגל להחזיק שילטון. האם כך?

אין דרך קצרה, ללא פרטנר הרוצה באמת בשלום ומסוגל להנהיג את עמו אליו, אין כלום, רק סכסוך שצריך "לנהל" עד להזדמנות רצינית.

במלחמה בלתי-ישירה רגילה, המטרות עדיין קונבנציונאליות: אדמה, אוצר, רווח פוליטי. מטרה אסימטרית לא מתעסקת בחומר כעיקר אלא באימפקט הפסיכולוגי, התשה, ייאוש, הסתלקות של צד אחד, אבל בסוף רוצים לראות התמוטטות של שיטה, של ציביליזציה, של תרבות עוינת.

כדי לזעזע את הצד השני, הטרור צריך להיות מרהיב-עין, ולקבל את תמיכת הרוב אינו מטרה. לקבל תמיכה של גרעין קשה בכל מקום, בתוך שטח האויב, זו מטרה טובה, וככל שהתמונות אכזריות יותר, כך התמיכה של המספר הזעיר של המוכנים לפעול תהיה גדולה יותר. לדעתם, בסה"כ, המערב קיבל את המגיע לו, זה מוצדק, הכל מוצדק.

המלחמה עם ארגונים כמו אל-קאעידה שונה: מטרתם היא אנדרלמוסיה לשמה.

מקור האסימטריה הוא שאין אפשרות להגיע להסכם. האויב רוצה הכל, שום וויתור, שום פשרה. הצד השני בהתנגדות מוחלטת, הוא לא מכיר בנו באופן רציונאלי, הוא לא מתנגד במובן הפוליטי הקלאסי של ניצחון או פשרה. הוא לא נרתע, כנראה עד עכשיו נגד שום כוח צבאי של הרתעה. אנחנו פשוט לא פועלים באותו עולם: אנחנו סופרים נשק, הם סופרים מנטרות, אנחנו סופרים פצועים, הם שולחים קדושים, אנחנו חולמים כלכלה פורייה, הם לועגים לחומרנות הבסיסית ביותר, אנחנו רוצים יציבות, הם חולמים על תוהו ובוהו כללי שיביא סדר (עולמי) חדש [ביטוי זה היה צריך להרעיד כל אדם נורמאלי]. פשוט, שני הצדדים לא משדרים באותו תדר. זה לב האסימטריה. האם הגעתי ללב העניין במטרות? כן ולא. כן במובן המטרות הסופיות, די ברורות. לא במובן הפעולה, עוד נגיע.

הבדלי מוסר

עבור הטרור, הקורבן האמיתי הוא הארגון הקטן והאוכלוסייה שהוא טוען לייצג, הנלחם בשטן הגדול הכופה על שאר העולם את תרבותו, את ערכיו, את שפתו ושואב לטובתו את האוצרות השייכים למקומיים. אותו דבר באירופה היום: מדברים על תקופת העבדות והסחר באנשים מאפריקה לאמריקה. סחר זה העשיר את אירופה וביסס את ארה"ב. אין מילה אבל על אותו סחר בעבדים, גם קודם וגם היום כשהוא ממשיך לכיוון מדינות ערב מסוימות או בתוך היבשת. מחקרים הוכיחו שדווקא בכיוונים אלה היה סחר בעבדים גדול יותר משמהותית. אבל רק המערב מתבונן בעברו בצער ורק ממנו מבקשים זאת. על זה לא מדברים. המוסר סלקטיבי.

דומה עבור ה-דארפור: הפעם המערב רוצה להציל כושים ממוסלמים המארגנים טבח וגונבים אדמות וחיים. הראייה היא חד כיוונית. בכל מקרה, מה שתעשה, זה לא מספיק במקרה הטוב, זה פשע רוב הזמן.

המוסר היחיד שחשוב הוא היפה-נפש הפוגע בתוך האוכלוסייה המערבית (גם אצלנו) וגורם האשמה עצמית על הכל. כל מה שקרה בגללנו, הם לא אשמים בשום דבר, אנחנו לא מבינים אותם, לא עוזרים להם להתקדם. מוסר זה חשוב להם כי הוא מחליש אותנו מבפנים.

בגדול הצביעות פשוטה: מנצלים את החוק כל עוד הוא עוזר לנו להילחם, זורקים אותו [תמיד בשפה המקורית] כאשר לא ניתן להשתמש בו. מפקד כוחות בטחון מיוחדים לשעבר בצרפת מדגיש את השפה הכפולה של מנהיגים דתיים, כאשר מול כלי התקשורת הצרפתית הנואם בציבור קורא [בצרפתית] לסדר ולשקט, אך בזמן יציאת מהמסגדים, הנואם הפרטני מסית. הוא מוסיף: "קיימת באסלאם הפונדמנטליסטי גישה הנקראת "טרקייה", בערבית תריס-שריון הולכים מחופשים במסכה. הטרקייה גורמת לעמוד עם גב עגול [כמו החתולים] כאשר המצב סגור, לקדם את החיילים ולדבר בשפה של האדם שמולנו כדי להרדים את חשדנותו, כדי לתקוף חזק יותר כאשר המצב מאפשר זאת... כל זה, בלי המרגלים שלנו, לא היינו יודעים".

על נושא המוסר כלפינו כמדינה, יש לחזור לפרק המוקדש על המוסר (הפרדות בין מוסר ליחיד ומוסר לקולקטיב, מוסר ופוליטיקה, כוונות מול תוצאות). ישנן שני דרכים להיכנס לראש של מנהיג הצד השני: לספק לו מידע [שקרי כמובן בתוך עטיפה הגיונית], להפעיל את המוסר שלו בכיוון הרצוי לנו. הפלסטינים הצליחו לעשות לנו את זה, אנחנו לא.

כדי לסגור סופית את נקודת המוסר, אצטט מספר שורות של ז'אק בו, לשעבר מפקד בשרות החשאי השוויצרי. כך מספר שורות יכול לכסות נושאים כה רבים: "הטרור הוא עצמו רוב הזמן דרך תקשורת מאשר דרך לנצח. בפעולה החבלנית, פחות חשוב ההרס מאשר ההפגנה של הרצון להילחם או להראות את חולשת האויב. ממול, בחברתנו המתוקשרת למדי, לשמור על תשומת הלב [של הקהל לנושא] זה אתגר. ככל שחברתנו תתרגל יותר לאלימות, אז הפעולה החבלנית תצטרך להיות מרהיבת-עין."

אני לא יכול להיות יותר ברור. אז איפה המוסר?

הבדלי אמצעים

ארגון שונה, מטרות שונות, לביצוע האסטרטגיה ברור שגם האמצעים יהיו שונים.

מהרגע שאנחנו שמים בצד את המסורת המערבית המתבססת על הפן הכמותי (יכולת, קיבולת) ומתקרבים לאדם הלוחם, לערכו ולכוח עמידה שלו, חשיבות האמצעים הטכניים בטלה בשישים.

מקלע פעיל וממוקד יזיק יותר מגדוד עיוור [ללא מידע] ומשותק במדבר. סכין יפני יפיל מטוס. ליטר נוזל גם. ווירוס ייפגע בהמונים. פחות הציוד מתוחכם, יותר זול הוא, יותר ניתן להשגה, יותר יעיל מול נשק אלקטרוני יקר. עלות התקציבים בשני צדדי המתרס אסימטרית לחלוטין.

דוגמה טיפוסית: עלות הפצמרים שנפלו באלפים, שנים רצופות על אזרחים של יישובי הדרום, מאד זולים, מול טילי כיפת ברזל שאנו שומרים נגד טילים מסוכנים מאד, אשר לא מגנים על התושבים הקרובים לרצוע.

מטרת האסימטריה אינה חיפוש לאחר עליונות. מטרתה היא להפוך את העליונות של האויב [החזק] לחולשה. כך אתה מוריד ממנו את הלגיטימיות, כך אתה מתיש אותו פעם אחר פעם, משתק, מנטרל, משאיר חוסר אונים ו/או בתחושת חוסר אונים.

מדוע? כי בשדה הקרב הפיזי מנהלים גרילה, כי השדה הקרב הגדול הוא בתקשורת, בדעת הקהל (הקהלים), לבסוף, בתוך הראש של כל אחד. כמה תמונות במשך שנים והעבודה נעשית.

כיצד זה פועל

בשלב ראשון "ארגון השחרור" מבצע פעולה חבלנית כואבת.

המטרה היא להכאיב, לגרום לאבידות באופן מרהיב-עין, לטעם מר, הפוגע במוראל אוכלוסיית הקורבנות.

בשלב שני אוכלוסייה זו זועמת, רוצה נקמה. הממשל החלש מבצע תגובה וזו המטרה האמיתית שלהם, מגיב בפעולה "ללא יחס", ללא פרופורציה להתקפה המקורית.

אנחנו עוזבים את המעגל הפנימי, שדה הקרב הפיזי ועוברים למעגל החיצוני:

בשלב שלישי הארגון מציג לעולם את התגובה, התמונות מדברות. בכל מקרה כל תגובה תוצג כ-ללא פרופורציה. להוסיף תעמולה, להיעזר בחברים במדיה הזרים האוהבים להחטיף לישראל או לארה"ב, והנה, העניין נגמר, המסמר בתוך הקיר.

אם המידע לא מגיע לדעת הקהל, המנגנון משומן מספיק וזורק בכל זאת שקרים באוויר, תמיד יהיו פראיירים לבלוע: טבח כאן, רצח שם, טיהור אתני, הרעלה המונית, הכל מותר. הבסטה תמיד פתוחה בשוק המזרח תיכוני.

הדוגמה הקלאסית והראשונה היא ויאט-נם, כאשר שתי תופעות ניתנות לציון:

הראשונה, נכון, הצבא הקומוניסטי התקדם לאט-לאט עם השנים אבל בתוך גרילה, בזחילה בלבד, ללא קרב מכריע, ז"א ללא אירוע מלחמתי רגיל. התשה ושחיקה.

השנייה, שמבינים היום אך לא כולם קלטו אז, כולל בארץ: הטלוויזיה, ארונות המתים, הצהרות אינטלקטואלים ועוד גרמו למשבר עמוק בתוך ארה"ב, והם הכריעו, למרות הצלחות צבאיות מסוימות של האמריקאים, הם הכריעו פוליטית לנסיגה ולבריחה.

זה הרגע להזכיר כאן שהגנרל גיאפ, המפקד של ויאט-נם הצפוני הדריך את ערפת בכל נושאים אלה.

הוא בהחלט למד בבית הספר הטוב ביותר. לא האלופים שלנו. עם ה,מסקירובקה" שהוא למד מבעליו הסובייטים, ערפת היה מוכשר למלחמה שהוא ניהל מולנו עד יום מותו.

דרך אגב, לצפון ויאט-נם היו בסיסים מסביב וסיוע מסין וחבריה. זו נקודה שהגנרל בופר ציין במיוחד. לכן, כאשר אריאל שרון מגרש את א.ש.פ מלבנון, הוא פועל נכון מאד צבאית ומדינית. אחרי עשור לא מבריק א.ש.פ מתמוטט עד שחבורה של בעלי תארים מקימה אותו לתחייה. לא שאני מצדיק כל מה שקרה במלחמת לבנון, ממש רחוק מזה, אבל לפחות אנא נלמד גם ממעשים נכונים.

לקח: שוב ניצחון פיזי הופך לתבוסה בלגיטימיות, שוב זה גורם לוויכוח פנימי ולשיתוק, להאשמה עצמית, לכעס. יש רק לחכות עד לפעם הבא. אנחנו במעגל "קסמים" ונראה לנו שאין דרך לעצור אותו. זה מדכא, זה מתיש. הנה, הבנו עד כאב את אסטרטגיית ההתשה, לא רק צבאית בשטח, אלא מוסרית בדימוי (במבט עצמי והאחר). ככה הם גנבו לנו את דוד והפכו אותנו לגולית.

מכאן לומדים גם שבאמת, לפעמים, איפוק זה כוח. גם כאן לתקופה, אריאל שרון צדק. התגובה שלנו בחומת מגן התבססה על תגובה מול סדרת פיגועים רצופה.

אסור לנו לצאת לפעולה בלי שאנו מציגים בכל כיוון [תקשורתי] מה קרה יותר מדקה קודם. להיפך, חדשות אלא מוסתרות, מצונזרות.

מבט ראשון, אפשר לחשוב שתבוסה נקודתית רעה לאסטרטגיה. כך למדנו בכל ההיסטוריה, כאשר כל צד, כמו במשחקים אסטרטגים, דווקא מחפש לאסוף יתרונות טקטיים, עד ל"פוש" האחרון. אנחנו חיים כן את ה-כאילו פרדוקס שהתוצאה הפוכה: בגלל תגובת-היתר, החזק נחלש. מטוס מעל שטח בנוי תמיד ייראה רע.

בשפה פשוטה, הצד החלש מנצל את הכוח של החזק נגד עצמו, הופך אותו לחולשה.

תורת השיווק אהבה מאד לחקות את הרעיון.

באסטרטגיה הישנה, כמו של צרפת מול ברה"מ, הייתה אסטרטגיית הרתעה של החלש מול החזק, בזה שבמקרה של התקפה, הצד המותקף (צרפת) יוכל עדיין לתת מכת תגובה כואבת מאד, ולכן לא כדאי להתחיל. אסטרטגיית החלש מול החזק מובנת, ולכן כולם שומרים על המצב הקיים, על האיזון לא מושלם אבל סביר עדיין למנוע אלימות. הגיון החיים עדיין על העליונה.

עם התנועות הרדיקליות, בחיפוש לאנדרלמוסיה, אין כזו בעיה: אין להם מה להפסיד, לא ממלכה, לא שטח, לא בירה, לא שלטון. המטרה ללא פשרה היא לשבור דווקא את המאזנים, לייצר משברים. אנחנו כאן במה שמוגדר האסטרטגיה של המטורף מול החזק. המטורף מטריף ומתיש, הופך אותך לנאשם ומשותק, הוא נשאר עם האמת הברורה ואתה נשאר עם שאלות וייסורים. זו הצלחתו.

בולט עכשיו הפן הפסיכולוגי של הדבר. זה לא רק הונאה והטעיה כדי לבלבל את האויב, להסתיר ממנו את התוכניות האמיתיות שלנו. לא, זה לפרק את כוחותיו הפסיכולוגיים, להחליש אותו פיזית מבחוץ אך יותר חשוב "מנטלית" [רוחנית /שכלית/ נפשית] מבפנים. זאת אומרת שכדי לנצח אותם צריך להגיב כדי להגיע [גם אנחנו] לשכל שלהם, למוראל שלהם, לרצון שלהם, עד שיבינו שהדרך ללא מוצא.

[אם זה לא דומה ללב מדעי השיווק, אז מה זה?]

H חלקי תשובות

הניצחון האמיתי – חלק שני

מעבר לעליונות על השטח הפיזי, בשדה הקרב הישן, שלא יכול להביא ניצחון מושלם, מה לעשות? התשובה נכתבה לפני 2400 שנה ע"י סון טסו: להיכנס לראש המפקד היריב. עטרה ליושנה!

כן, נגד כל סכסוך רגיל, הדורש לבסוף אותה פעולה, באסימטריה אתה חייב, אין ברירה, להתרכז בנושא הרוחני, לא החומרני-ציודי-פיזי. המטרה היא לשבור את רוח הקרב אצלו, לגרום לו להבין שאין טעם, שזה לא מועיל.

דו-קרב רוחני זה קיים בין הצבאות, הלוחמים, בין העמים ובעיקר בין המפקדים העליונים. מי ימצמץ ראשון. כאן אני בודק מי יכול להיות מנהיג אמיתי. אני בכוונה לא כותב פרק על הגדרת המנהיג (אולי בעתיד), אבל על קריטריון זה אי-אפשר לוותר.

כדי לבסס את הטענה, אנצל את עולם השיווק, דרך ספר מדהים, קטן וחכם, אשר נותן לנו את המפתח לדבר. אל רייז וז'אק טרוט מוציאים אל האור שני חוקים פשוטים: הצרכן קונה עפ"י מודלים, רשימות מסודרות של שמות – מותגים שבראש שלו.

אם אתה צמא, השם הראשון הוא קוקה-קולה למשל, אפילו לא מים. זה חוק השכל השלישי, להיות הראשון [ברשימת השמות] בראש הצרכנים. החוק הרביעי, לא פחות חשוב, הוא חוק התחושה: האמת, עפ"י המחברים, איננה דבר קר מעליך. להיפך, האמת הינה מה שאתה, הצרכן, חש. האמת שלך חשובה לך יותר מהאמת הכללית. התחושה שלך, מה שבראש שלך, זו האמת נקודה. על פיה אתה פועל.

אתה מנהל בתוך השכל שלך ייקום מלא תחושות. השיווק הוא "האמנות להפעיל תחושות אלה". אם לדעת משהו בשיווק, זה הסעיף מעלה, הוא הבסיס, האקסיומה לכל השאר, הוא ה-"מדוע". כל ההמשך הוא רק ה-"כיצד". לא להבין זאת זה לפספס את עיקרון השיווק.

עכשיו ניתן לחזור מסתם צרכן לאזרח, זה לא תמיד כ"כ שונה.

כדי לנצח, אני קודם כל צריך להיות משוכנע בצדקתי. גם אם אני לא מסכים עם כל דבר, גם אם זה לא תמיד קל, אני צריך להיות משוכנע שאני פועל נכון.

כפרט, כקולקטיב. גם כאשר חלק מעמי תחת השפעה של התעמולות, גם כאשר הוא עיוור או חד-צדדי כלפי שיפוטו. עם אשר מוכן לוותר על עקרונותיו, על דרכו, על נכסי קיומו, לעם הזה אין עתיד.

יש בינינו הטוענים על זכותנו לחיות כמו כולם. כאילו זה מגיע לנו. שוב, אין דבר כזה. כמו זכויות דמוקרטים או חברתיים, אין חותמת של מובן מאליו. צריך לפעמים להוכיח, ובאסטרטגיה מלחמתית זה אומר להילחם.

כדי לנצח, המסר שלי לצד השני חייב להיות ברור: לא תצליח, לא תשבור אותי. אנשים מסוימים מזכירים לנו מדי פעם את נאום צ'רצ'יל של 1940 על דם, כאב, דמעות וזיעה. נכון, זה לא נעים, אבל אלה דרכי עולם. חולשה היא הזמנה לתוקפנות. אף פעם האויב לא צריך להיות בספק לגבי רצוננו. כל עוד אצלו מחשבה על קורי עכביש, יש לנו בעיה.

האויב יודע לעשות זאת, והוא מבין בחשיבות הדבר: ראה כיצד הצליח נאסרללה להשפיע על דעת הקהל שלנו: הוא מערבב בחוכמה בין אמת לשקר, מצהיר שהוא יותר אמין מהמדיה הישראלי, לפחות הרשמי, הוא טוען שהרבה ישראלים מאמינים לו יותר מן התקשורת הישראלית. שנים, התקשורת שלנו שיחקה איתו ובעצם נתנה לגיטימציה וחשיבות יתר לדבריו. מניפולאטור מתוחכם שנעזר בשטח עוין.

כדי לנצח, אתה חייב להעביר מסר ממך אל ראשו, המסביר ללא ספק שהשוואת עלות מול תועלת אינה שווה את המערכה שהוא מנהל.

הבעיה כאן גדולה: הוא לא מתחשב בטובת אוכלוסייתו. מתאבד הוא שהיד, רעב הוא מבחן של המאמין, כל הקרבה לטובה. ואם לא, אפשר לשחוט מועמדים באלימות ובלחץ חברתי מעוות. מה יש לו להפסיד ? הוא מצידו יודע שבתגובותיך הוא יפיל אותך בפח. אז מה איכפת לו? איך לחתוך את הקשר ה-גורדי הזה?

לתשומת-לב: גם ארגון פנאטי או רודני כמו חמאס יודע לקראו ברגשות הציבור. גם הוא ידע לחפש רגיעה כאשר הרגיש שאוכלוסיית עזה מתמוטטת. משוגעים, אבל לא עד הסוף.

מיתוסים מיותרים

לחיפוש בדרך לתשובות אפשריות, נפרק עוד מיתוסים שבדרך.

ראשית וכהמשך לפרק על אלימות. בעולם העבודה, כל מעשינו וסיסמאות על האיכות מובילים אותנו למטרת אפס דופי, אפס פגם. בדומה, במקביל לדחיית המוות והקורבן, לרגישות המתגברת מול האבל, אנחנו גם חולמים, כמו כל המערב, על מלחמות עם אפס אבידה. זה גם כמובן אודות ליחסנו כלפי החיים וערך החיים, וטוב שכך.

אבל תוצאות כאלה, יש בקושי אפילו בסרטי פעולה. אין דבר כזה אפס אבידה. זה לא פותר אותנו מלנסות למנוע קורבנות, אבל לא יותר מזה. בחיפוש מטורף לאפס פגיעה, יש שיתוק, אין חיפוש לניצחון. אז עושים חצי עבודה וכמובן שהבעיה מתעצמת. בחיפוש ללא נפגעים, אין חיפוש לניצחון.

המיתוס השני שייך לכוח העמידה שלנו. לא יכול להיות שאנו מתפשרים כל הזמן, פעולים כאילו עקרונותינו הם קרח שניתן להחליק עליו. ידענו שנים להתנגד לטרור, להעביר מסרים ברורים לארגונים. המושג דם על הידיים הוא ברור מאד, שלא יספרו לנו סיפורים. אפילו אם אנחנו שכחנו מה המובן, הם ידעו. ואז התחילה הסחבת של פוליטיקאים לחוצים לכיסאם ומוכנים למכור את נפשם כדי לשרוד והתחילו לנהל מו"מ, קודם כל בתוכנו כמובן, על מה זה דם על הידיים ועוד [נקודה בולטת בהדרדרות זו קרתה בסוף אוקטובר 2013]. אתה מתחיל להחליף אחד מול מאה, ואחד מול מאות, ואתה מסיים במתים תמורת חיים.

יורקים עלינו ואנו אומרים שיורד גשם. איזה אויב יכול לכבד אותנו, לוותר על רצונו האולטימטיבי להשמידנו, אם הוא רואה איך אנחנו מפילים את עצמנו. משא ומתן שלומיאלי, הבטחות מיותרות ומסכנות למשפחות, והמדינה [מרגישה] על הקרשים. ברמיסת עקרונותינו בעצמנו, אין חיפוש לניצחון.

מיתוס שלישי טמון גם הוא בחוסר התמדה בעמדות, אשר מפוררת את האסטרטגיה שלנו, במקרה שיש אחת. נסיבות משתנות ויכולות בהחלט להביא לשינוים נקודתיים, אבל עקרונות מסוימים לא ממש.

כאשר בן הברית המוביל והמשמעותי קובע שמדינה מסוימת דוגלת בטרור, זה לא הרגע לתת לה לגיטימציה. אנו חוזרים שוב על הטעות של אוסלו עם מתן תחייה לגביה. זה גם דוחף מדינות חלשות אופי כגון אירופה להתקרב לצד השני. הפשע משתלם. הדרישות שלנו נעלמות כלא היו ואנחנו שואלים אחר כך למה לא הצלחנו. היום זה כבר קורה עם ה-חמאס. גם עם הכסף לרצוע. גם עם סוריה. בשוויון-נפש עם בני ברית שלנו, אין חיפוש לניצחון.

הטרור רוצה לפגוע. כל הזמן הוא מנסה לשבור את השקט, לגרום לפעולת תגובה גדולה יותר. כדי לא ליפול במלכודת, גם לאמת וגם ליחסי ציבור, חייבים לנקוט יוזמות. היוזמה, שעליה סון טסו תמיד לחץ, היא דבר נחוץ כדי לשבש את תוכניות האויב.

דעת הקהל אוהבת פחות מי שתמיד אומר לא. אפשר להציג גישה חיובית בלי להסתכן, חובה ליזום בכל שדות הקרב.

המיתוס האחרון שאני רוצה לנפץ, הוא אפשרות לקריאה "מודרנית" של המצב, רכה יותר, מתוחכמת יותר, סמנטית, רטורית. מקבלים שמדובר בסכסוך, מקבלים שחייבים לנהל אותו בצורה טובה כדי להוריד את הלהבות, כי מדובר בעצם במלחמה בעוצמה נמוכה. כל זה נכון, אבל, לא תירוץ כדי להגיע למסקנות שלא ניתן לנצח, שאין דרך מוצא, שאין פתרון בכלל. אנחנו נכנסים מהר מאד, בכיסוי של מילים יפות, לכניעה ולרוח תבוסתנית. מושגים חדשים לא מבטלים עובדות ישנות.

מנהיג המזלזל בעקרונות אלה, אסור לו להנהיג.

אז מה עושים, איך ניתן להילחם, לבנות אסטרטגיה כללית יציבה מספיק?

עלינו קודם לקבל שתי מוסכמות:

1. אנחנו כאן לא במצב האפוקליפטי של הטרור הבינלאומי לכיוון תוהו ובוהו, אלא עדיין בתחום המאבק על שליטה בשטח, בריבונות, עבור עצמאות של אוכלוסייה מקומית/עם על חשבון אפשרות לקיומנו, עם רצון עז למחוק אותנו מן המפה. ז"א שכל המרכיבים הקלאסיים דומיננטיים בסכסוך שבו אנחנו מעורבים.

2. יחד עם זאת, הסכסוך הופך למורכב, עם כמה שחקנים בזירה בו זמנית, וכולם בצד השני משתמשים בכלים של המלחמה הבלתי-ישירה, פועלים על פי קו של כללי ניהול אסטרטגיה בלתי-ישירה. אסטרטגיה זו עדיין שולטת כאן, ויש להניח שאם נצליח להתנגד לה באופן יעיל, נוכל להכריע.

לאסטרטגיה זו נאספים אלמנטים של אסימטריה, עדיין שוליים, כולל ע"י שחקנים זעירים חדשים.

לכן, כדי להמשיך להציג בצורה מסודרת ומועילה את הצעותיי לניהול המערכת, אנצל שוב את חכמות הגנרל בופר בשלד שהוא בנה כדי להציג תגובות לאסטרטגיה בלתי-ישירה. בתוך מסגרת זו, אוכל להוסיף ולעדכן. אני אעשה כמו שעשו עם סון טסו: אצטט אותו ואשלים בפרשנויות והצעות. כל אחד יוכל להוסיף ולהעשיר את השיחה.

הגנרל בופר עצמו רצה לתת לנו רעיונות כללים כדי לכוון אותנו למעשים נכונים.

אנחנו קבענו מטרות, חזרנו לעמידה בצדקתנו, השתחררנו מן הניסיון להפיל אותנו מבפנים, הגיע זמן להתקפות נגדיות.

התקפה נגדית חיצונית

"באסטרטגיה ישירה העיקר הוא הכוח, ז"א האמצעים החומרניים אשר גודלם יאפשר להשיג, פחות או יותר בקלות, את חופש הפעולה. באסטרטגיה בלתי-ישירה, הואיל שהעיקר מוביל גם אל חופש הפעולה, העניין יתרכז אל האמצעים הבלתי-ישרים המסוגלים לאפשר אותו, אז במקום ראשון ל"תמרון הנגדי החיצוני... שם המאמץ העיקרי ראשון בסדר עדיפות".

פעלנו ונענשנו על תגובתנו. כדי להיות מסוגלים לפעול אנחנו קודם כל צריכים במעגל החיצוני "להסביר" שנצטרך לפעול. שתי דוגמאות טובות: הפעולה הגדולה בעזה, שעליה דיברו שבועות ארוכים, על הצורך בה. בסוף זה לא התגשם אבל הכנו את הקרקע הפסיכולוגית אליה. דוגמה שנייה הייתה תחילת מלחמת לבנון השנייה, המסרים שלנו היו נראים לגיטימיים והכניסה למבצע מוצדקת. בזה שלאחר מכן בזבזנו את המומנטום, זה סיפור אחר.

הגנרל בופר מקשר את הפעולות עם הנשק הגרעיני, כי הוא מדבר עבור המחנה המערבי, ארה"ב או צרפת, נגד ברה"מ. הוא לא מתכוון ספציפית לסכסוכנו ולמדינה קטנה, הוא מתאר את התקדמות נוכחות ברה"מ בעולם בתוך חמש עשרה שנים של "שלום". יש לנטרל את האספקט הזה.

הוא ממשיך: "התמרון החיצוני הנגדי ייצר כמה שאפשר הרתעות משלימות את ההרתעה הגרעינית הגלובלית. בחירת ההרתעות כמו שראינו עבור התמרון החיצוני יכול להתבסס על החולשות של המערכת העוינת (דעת קהל פנימית, כלכלה, מצב בני הברית [שלהם], עקרונות קדושים של הפסיכולוגיה המרקסיסטית – או מוסלמית או אפריקאית וכו'). משם צריכים להסיק את הקו הפוליטי [בופר מדגיש] שהוא קובע עמדות אידיאולוגיות וגיאוגרפיות להגנה, ואלה שאנו רוצים לאיים עליהן. צריך לראות שלקו פוליטי על בסיס הגנתי בלבד יהיה ערך התרעה חלש בלבד כי מפתח ההתרעה, זו היכולת לאיים. חייבים בהחלט קו פוליטי התקפי". [>יש לכם מה להפסיד]. בקריאה שורות אלה מבינים, גם בשנת 2014, כמה אנחנו לא עושים כלום, אך אבו מאזן כן יודע למשיך בהתקפתו.

כן, לפני חמישים שנה הוא כתב זאת, בסה"כ תיאר מצבים שהוא פגש, ובכל זאת יש לא פעם צבע נביאי לדבריו. כדי לרסן את הצד השני, כדי למנוע ממנו התקדמות, אנו חייבים לאיים בהתקדמות מצדנו. זאת, בלי להיכנס למלכודת של כיבוש מתיש וכואב לנו. לכן חשיבות היוזמה, לכן חשיבות הגמישות והתמרון.

הוא ממשיך: "בפן האידיאולוגי, קו פוליטי התקפי כולל קודם כל את הצורך ביכולת לתקוף ביעילות את הנקודות החלשות של המערכת האידיאולוגית הנגדית. צריך להתחיל מנקודות חלשות אלה ולא מרעיונותינו המוסרים או פילוסופים."

בעברית קלה, תכנס לחשיבה של האויב, למערכת הערכים שלו, לא שלך, ותתקוף אותם. אין לנו סיכוי לנצח אם אנחנו לא מסוגלים להיכנס למנטאליות שלהם. האלוף בופר מזכיר את חולשת המערב בתחום זה, גם כלפי מדינות אפריקה. הוא כבר אז מתכוון שהשיטה המערבית לא תמיד בדיוק תואמת את הצרכים של עמים אלה. גם האמריקאים לא קראו אותו מאז.

במישור הפסיכולוגי, הגנרל בופר מדגיש נקודת ה-"פרסטיז'" שצריך להחיות, דרך חיבור של שני מרכיבים המשלימים זה את זה. הוא מתכוון לצורת התבוננות של הצד השני כלפינו.

אלמנט ראשון, עבור המערב, לפעול כולם ביחד כדי להציג חזית משותפת. ברור שמול הטרור הבינלאומי, [אז זה היה ברה"מ כולל יצירת אש"פ] יש לזה תועלת רבה, למרות הגמגומים של חלק ממדינות אירופה.

השאלה לישראל היא האם אנחנו חלק מן המערב ? השאלה לא תמימה, אף תשובה גם לא, אבל כן, יש לקוות שאנחנו בתוך קבוצת המדינות הדמוקרטיות, פרלמנטאריות עם ריבוי מפלגות חופשיות.

גם ברצון לשמור על מסורת ומורשת, ולמרות לחצים מקבוצות פנים מסוימות, ניתן להגדיר אותנו כחלק מן העולם החופשי. האמת היא שאנחנו, כמדינה קטנה, בתוכנו, מציגים חברה רחבה בדעות, עם שנאה פנימית חזקה יותר לפעמים מאשר היחס כלפי אויבינו. הקרע האידיאולוגי הפנימי לא פחות מסוכן מאשר האיום החיצוני. ימין הקורא לקללות נגד חיילי צה"ל, שמאל המתחבק לנציגי א.ש.פ ומקרין שנאה כלפי מתנחלים, יש בזה לשקוע לקור עכביש.

אלמנט שני להחזרת הפרסטיז', הוא הפחד שאתה מעורר. הסתיימה תקופת הסופרמנים של מלחמת ששת הימים, אבל הפכנו יותר מדי לבדיחה, למפונקים, בכיינים, ישראלי נודד שמחפש נואשות דרכון זר ומשקיע בחו"ל כי לא יודעים מה יקרה... מה יכול לחשוב הצד השני כאשר הוא רואה איך אנחנו מתייחסים למדינה ולאדמה שלנו? בדיוק מה שהוא חושב עשרות שנים, מה שהניע את ערפת: מתישהו, לא משנה מתי, נצליח.

הבל ההצהרות של פוליטיקאים ומפקדים בתדריכים מגוחכים, הוא רק קצה הקרחון בהתנהגות הניתנת ללעג מכל אדם שקול.

האלוף בופר מדבר על ה"פנים" שאתה מציג, בפרט מול עמים צעירים.

במישור הגיאוגרפי, הגנרל בופר מציע "לבחור אזורים הדורשים הגנה מאומצת, האזורים הדורשים מאמץ לתקוף. בצד אחד אזורים המכסים את הנקודות הרגישות שלנו, בצד שני מקומות המאיימים על חולשות האויב, עדיף אזורים קלים לכך. הוא ממליץ להגיע בכל מקרה למקומות אשר הם מרכזי פעולה [הוא מסמן] המאפשרים התפתחויות עתידיות ולמנוע כניסה באזורים שבהם האויב יכול לפעול בעלות נמוכה, כאשר אנחנו, אילו נכנסים לשם, נצטרך אמצעים גדולים מאד.

משפט אחרון של הפרק: "ולבסוף, אפילו אם נעמוד מול קשיים, צריך לתת זכות קדימה להשמדת הבסיסים החיצוניים המאפשרים לאויב לנהל התקפות בלתי-ישירות". הוא לא סתם חוזר בנושא, שוב מצדיק גירוש א.ש.פ מה-"פתח-לנד" הלבנוני. אנחנו מול אותה בעיה עם חיזבאללה בלבנון וחמאס בעזה.אבל אם חיזבוללה הוא חלק משמהותי של אוכלוסיית מדינת לבנון, מזמן ממשלת חמאס בעזה הייתה צריכה ליפול. אבל כרגיל מדברים, מצהירים, בקול רם יותר בימין, אבל לא עושים כלום.

התקפה נגדית פנימית

בופר: "בשטח ההתקפות עצמו התגובה תוכל לתפוס צורות שונות מאד. אם מדובר בהתקפה אלימה בסגנון "אסטרטגיית הארטישוק", אתה חייב להיות בעל כוחות טקטיים הנחוצים שיוכלו להגיב מיידית בשטח ולמנוע שה- ACCOMPLI FAIT [עובדה מוגמרת בשטח, תוצאה בפועל] ייושם מהר. קיום של כאלה כוחות מספיק בד"כ לבטח הרתעה יעילה. אם, להיפך, אין ברשותך כוחות אלה במקום, אתה חייב לעבור לתמרון חיצוני.

דוגמת מלחמת סיני [1956] הראה שאם התוקפים מעט מהססים, התמרון החיצוני יכול להספיק לבטל את ההצלחות המקומיות. אבל התערבות מהירה – כמו של האמריקאים בקוריאה – יכולה למנוע החלטה מקומית ולכן לקלקל כל התמרון של הצד השני.

זה מראה על החשיבות המרתיעה של כוחות התערבות מאד ניידים." זה היה עבור אסטרטגיית הארטישוק.

אם ההתקפה שייכת לתחום ההתשה "ניתן להסס בין מספר פתרונות. הטוב ביותר היה לשמור על העיקר (ז"א שליטה ממשלתית בלי צורך במשאבים גדולים) ולפתור את הבעיה ע"י תמרון חיצוני מספיק יעיל. אם זה לא מספיק [ראה צרפת באלג'יר] נהיה חייבים לנהל תמרון פנימי להתקפת נגד ישירה."

בופר ממשיך: "גם כאן מרכיב מפתח יהיה ה"קו המדיני" כדי להקטין את יתרונות האויב. לכן יהיה צורך בלשמור ולפתח את ה- פרסטיג' ע"י הפגנת כוח ללא ספק, אבל גם דרך שכנוע ביכולותינו לעתיד (התקדמות החברה, עידוד בינלאומי...) ובצד שני לנטרל את הטענות בעזרת רפורמות עמוקות."

ברור עד כה כישראלים, שבמלחמת התעמולה אנו בדרך כלל מפסידים. קשה לנו לנצח במלחמה על המסך. אפילו באם היינו מדברים בפה אחד. ההבדל עם הצרפתים הוא שאין לנו מעבר לים מולדת אם כמו צרפת מול אלג'יר. אין לנו אפשרות לתת לכוח צבאי חזק מדי להתפתח לידנו [אפילו אם...].

עשינו זאת כאשר הבאנו את ערפת ונתנו לו רובים, עם חמאס שממשיך להתעצם, עם חיזבאללה. תמרון זה לנו מאד מוגבל.

בופר ממשיך: "במשור הצבאי, חיוני להכשיל את אסטרטגיית הגרילה כמו שמתוארת מעלה. צריך קודם לשמור על השליטה מול תמרון [האויב] בשטח ע"י כלכלת כוחות מדוקדקת שתכשיל את "תמרון MEDINA" [ע"ש העיר מדינה בסעודיה]. זה יגרום להקטנת ההגנה הכללית של אנשים ורכוש, בעזרת ריכוז גבוה של אוכלוסיות בתוך אזורים מוקטנים [בשטח] ונבחרים היטב ביחס לחשיבותם הפוליטי והכלכלי - ולקבל בשאר השטח גובה מסוים של חוסר ביטחון."

אנחנו כאן בשימוש יסוד של כלכלת הכוחות. לא ניתן להגן על כל שטח, כל יישוב, כל התנחלות. זה יקר מידי, מושך משאבים גדולים מידי החסרים להשקעות חשובות בהרבה. הצבא לא יכול להיות יותר שמרטף עם ארנק פתוח לכל מקום וכל מצב. מעבר לשבר פנימי על שימוש משאבים של כולם לצרכים אלה, כלכלת הכוחות.

"תחנות שיישארו יהיו למטרת איסוף מודיעין, מהן נוכל למנוע ארגון של בסיסי אויב. ביחס הדדי, הגבולות יהיו סגורים באופן הרמטי אודות לטקטיקת מחסומים"

האלוף בופר לא חשב על גדר הפרדה, המקביל היחיד היה חומת ברלין, שם כדי למנוע בריחת אנשים [מ"גן העדן הקומוניסטי"] לעולם החופשי. פציפיסטים המשווים בין שני הקירות – אצלנו זה לא תמיד בטון גבוה דרך אגב – לא מבינים על מה הם מדברים, ואנחנו לא יודעים להסביר.

"אפילו אם עשויות נכון, מלחמות אלה דורשות אמצעים כבירים. זו נקודת התורפה של מלחמה ארוכה. לכן הצורך בלמצוא פתרונות חסכוניים" כדי למנוע שחיקה ונפילה במלכודת העייפות".

אנו פוגשים כאן אה המושג האירגוני הקשור ל"אסטרטגית המבצעית", שעליו לא דיברתי, אשר מנהל את הכוחות בסיכסוך ותנועותיהן: סימביוזה של כוחות שונים בטבעם לקראת המטרה המשותפת, הכנת המבצעים הצבאיים, בפועל התרגום למעשים פיזיים בשטח. קשר זה בין אסטרטגיה על הנייר לבין יישומה בפועל נעשה ע"י מפקדים מבצעיים, אותם אנו מכירים בהגדרהת קציני מבצעים. לאירגוני מחבלים גם אותם קצינים והם עבורנו מטרה מעודפת.

שוב, אנחנו כמדינה קטנה לא יכולים לממן את הכל וחיי החיילים שלנו היו בלתי-סבירים במצב זה. יותר מדי אויבים לנו, יותר מדי חזיתות מולנו.

"ולבסוף כמובן, הפעילויות יתנהלו בדאגה מתמדת להשיג אפקט פסיכולוגי על האויב ועל האוכלוסייה". בופר מציע שנוכל להשוות בין איכות החיים של האוכלוסייה שאנו מגנים עליה לבין האוכלוסייה שבשטח עוין. בנושא זה, המנטרה אצל הפלסטינים הייתה, בהנהגת ערפת, שלא חשוב מה קורה להם, כמה שיהיה רע, העיקר שיהיה רע ליהודים.

העובדות אחרות: בכל שטח תחת סמכות פלסטינית, תנאי החיים הוחמרו, כאשר במקביל כלכלת ישראל פרחה – לפחות נראה כך אם מסתכלים על ה-תל"ג. תיירים מגיעים אלינו אחרי שנים של רגיעה, יחסים מדיניים שלנו מתחממים, כאשר למנהיגים הפלסטינים יש רק לבכות ולבקש תרומות כל הזמן. הפער בכל הבחינות בין שני האוכלוסיות ענק וממשיך להתעצם.

רע להם, די טוב לנו, זה מה שקורה עכשיו. האם היה רעב לפני אוסלו? כמה פליטים ותושבים מקבלים מה-או"מ סיוע מתמשך עשרות שנים? לרובם, אחרי כמה שנים, הוא יורד או נעלם. אצל הפלסטינים, יותר גרוע מאשר באפריקה? איפה עזרת האחים? כל הסיסמאות של ההתנגדות חוזרות אל פניהם. הפלסטינים היו יכולים לבחור בנלסון מנדלה מקומי, הם היו מקבלים הכל או כמעט. הם "בחרו" בערפת. לך תסביר להם מה השוני!

נקודה חשובה אחרונה שבופר מציג: " למרות כל האמצעי זהירות, חשוב ליזכור שסוג המאבק הזה לטובת ההגנה רק במקרים יוצאי מן הכלל, כאשר לא היו בסיסים חיצוניים מסוגלים לספק את הגרילה."

במילים אחרות, אנחנו, רובנו, שמנהלים מלחמת הגנה [לא מחפשים לכבוש עוד שטח, רק שהם לא יעשו זאת], לא יכולים לקוות לניצחון.

הגנה ישירה מול התקפה בלתי-ישירה זה מתכון לכישלון. צריך לתקוף את התמרון החיצוני [בופר טוען שצריך לרוץ כמו שור אל לוחם-שורים, שהוא המטרה האמיתית, התמרון החיצוני, ולא לכיוון הבד האדום שהוא מניף].

הבעיה היא שהיום כולם רוצים למשל לתמוך באבו מאזן-פתח, הסיכוי היחיד לדיבור והסכם. הצלחנו לשכנע את האמריקאים שכך הדבר. זאת בעיה:

כאשר מבקרים אותו, טוענים שאסור כי זה מחליש אותו. שוב מצב אבסורד, מבוי סתום. אז אנחנו חוזרים לשקר, לאחרים ולעצמנו. עיוורון חדש, מודע.

> חשוב לשלוט על זרם הנשק שמגיע, דבר שלא תמיד נעשה באופן רציני, וכמובן על הזרם הכספי, וגם כאן התנהגנו זמן רב כבדרנים.

מסקנות בופר על האסטרטגיה בלתי-ישירה

בחלק שלישי על האסטרטגיה הבלתי-ישירה, האלף בופר מפרסם מספר מסקנות.

לדעתו, מלחמה הקרה זאת, ארוכה ובאינטנסיביות נמוכה, היא כמו רפואה, נגד הכירורגיה של המלחמה החמה, הישירה. כאן אנו צריכים חיסונים מונעים או טיפולים כמוקדם האפשר, לא לתת למחלות להתפתח. דלקות פסיכולוגיות דומות למלחמה ביולוגית. קשה לעצור תופעות לאחר התפרצותן.

המיוחד באסטרטגיה בלתי –ישירה הוא הצורך לענות דרך תמרון חיצוני [ולא פנימי רגיל בשדה הקרב הפיזי המוגבל], כדי לשמור על חופש פעולה. המשחק האמיתי של המלחמה בלתי-ישירה מתחיל בזמן אות המבשר – כי אם לא זה יהיה מאוחר מידי. בזמן היוזמות המוקדמות צריך למנוע מצבים בעיתיים. מדהים איך בסעיף זה בופר מתקרב בתחושה לפילוסופיה הסינית הרואה את פוטנציאל המצב הרבה לפני הנסיבות של ההווה.

אנצל את הרגע כדי להציג הקבלה עם השיווק: בהתחלה, השיווק ההמוני הכיר את הפרסומת. כוח עצום אצל החברות הבינלאומיות הענקיות. מחץ הפרסומת, לא חשוב כמה כסף נשפך, העיקר לספק חלק גדול מהשוק, להוביל בו. המתחרים לא יכלו לעקוב אחרי המפלצות (בגודל) והתפתחו דרך פלחי השוק. לאחר מכן הטכנולוגיה של בסיסי הנתונים יצרה את השיווק הישיר. פתאום לא כל דבר נמצא מעל הקו של הרעש התקשורתי. הרבה קורה מאחורי הקלעים. הכירורגיה קיימת אבל התפתחו רפואות משלימות כל הדרך. המלחמה הכירה אותו סוג של מגמה.

עבורו האלוף בופר האסטרטגיה הבלתי-ישירה היא יישום של האסטרטגיה הכללית עם שינוי בקיצוניות של מספר מרכיבים, כוח צבאי פחות חשוב, זמן כמרכיב קריטי. האלמנט הפסיכולוגי מכריע. מדובר בלהחליף עוצמה "ציודית" [חומרנית] ע"י אידיאולוגיה בנויה היטב עם שיקולים מדויקים.

יחד עם זאת, כמה צנוע שיהיה תפקידו של הכוח הצבאי, אין להזניח אותו. הוא נחוץ כדי לנצל את המצבים שהתמרון הפסיכולוגי יצר.

בופר מגיע למוסר: כוח יכול להיות טוב או רע, זה לא בטבעו שניתן לקבוע אם הוא דבר טוב או רע, זה בשימוש בו, בצדקות המטרות שהוא פועל עבורן. אנחנו שוב מגיעים, בדרך אחרת, למוסר של רצון ואידיאל ולמוסר של תוצאות

אזהרה אחרונה שלו עבור הבלבול בין פוליטיקה לבין האסטרטגיה הבלתי-ישירה: השנייה מצייתת לראשונה, היא לא פוליטיקה, רק אמצעי שמנהיג המדינה בחר בו לשרת מטרות פוליטיות. לא ההיפך.

לכן, אסור לנסות לטפל בבעיות אלה באופן אמפירי, ז"א כל הזמן לנסות להתאים את עצמנו לנסיבות, אלה – כמו האויב – להשתמש באופן מודע ומתוכנן בכלים של האסטרטגיה הבלתי-ישירה. כל זה פורסם במקביל לשכרות של מלחמת ששת הימים. האם אנחנו עושים זאת? האם זו תחושתך?

בעצם, בופר נותן לנו במתומצת את כל התשובות, במובן הבסיסי ביותר, כדי להתכונן למצב שאנו מכירים היום. הוא לא הכיר את אינטרנט, שמעצים ומזרז את אימפקט התמונות, הוא לא הכיר את כמות המתאבדים שהפכה לתרבות ברוכה עפ"י מנהיגי דת כה רבים – באסלאם, גם נגד מוסלמים אחרים, גם מפוצצים מסגדים!

נשאר לחזור על הדברים בצורה אחרת, בשפה פשוטה יותר, עם רשימת הצעות ועקרונות מסודרת – לא סופית כמובן. שטח הבנייה האסטרטגי רק נאסף כאן ועכשיו לוויכוחים שבטח מתקיימים במקום כלשהו בארץ (יש לקוות!).

ברצוני בסה"כ לתרום, לאחר כל ההסברים, הרקע [המופשט] בכללים ורעיונות. הקורא יתחיל עכשיו מצידו לנסות להוסיף לרשימה ולבדוק עם הצעותיו נכנסות לרשת הסינון שהוצגה בתזכיר.

התנגדות יכולה לבוא מהר: אין כסף לכל המשימות. אני לא מקבל טענה זו. המדינה מבזבזת מספיק בצורה לא יעילה כדי לא למצוא פתרונות. מעבר לכך, שיפור במצב הביטחוני והתדמית שלנו יביא מקורות מימון נוספות, ללא השוואה עם גודל ההשקעה. "חוכמה" זו בוויכוחי סרק גרמה לנו מספיק בעיות כגון משבר המים, פיגור בתחבורה ציבורית והרס מערכת החינוך.

עוד משהו קטן על הפרקים הבאים. אני לא תמיד מפרט כל דבר. לא צריך לדעתי לפרסם בפומבי כל רעיון, כל מחשבה, אין טעם לתת כלים לאויב על רצוננו. עדיף לא פעם לחשוב, לעשות ולא להגיד. מותר גם, כמו שר אוצר עם החלטת פיחות, להגיד אחר או הפוך. זה הבסיס הנכון להונאה והטעיה. אני מזמין אותך לקרוא בין השורות.

אסטרטגיה, כמו שראינו קודם, בנויה על שלושה שלבים: קביעת מטרות, חיפוש אמצעים ביחס לצורך, דרך להשיג את המטרות [דיפלומטיה, כוח, בלתי-ישיר, אסימטרי...]. אנא נתבונן בהם.

הצעות להתגברות –מטרות

מטרות די ברורות אצל הקבוצות העוינות. האם מטרותינו ברורות ? אני לא משוכנע. יחד עם זאת, רחוק מן התבוסתנות השמאלנית והמשיחיות הימנית, ישנו אפילו אם לא מדויק, רקע מוסכם בסיסי ברוב העם. ישות ריבונית פלסטינית מסוימת, פשרות מסוימות בשטח, בטחון כמוחלט של ישראל, עם כל הנדרש בכך. אני לא עסקן פוליטי במובן מפלגתי, לכן הגדרה זו גמישה מספיק.

מילא, זה אולי לא כ"כ אקטואלי כי מי הוא השותף היציב, אמין מספיק, המסוגל לספק היום את הסחורה? לכן לנסות לפרסם – סופית – מה רצוננו הוא טיפשות. אנא נלמד מהסינים לזרום עם הנסיבות שיכולות לפעמים להטיב לנו.

המטרה הראשונה כרגע, ולעוד מספר שנים, היא החלשה / היעלמות של תנועות חמאס וחזבאללה (זאת מעבר להכנה מול כל אפשרות מלחמתית עם שכנים מסוימים). אם נגיע לכך ונוריד סיכון הטרור, נוכל לחשוב שהצלחנו.

עוד מטרה היא להצליח להפנים אצל רוב הפלסטינים, לטווח ארוך, שיש להם רק להפסיד מלחפש להריע לנו. זו גם מטרה לגיטימית.

אז יש לנו מינימום של מטרות מתאימות ל[כמעט] כולנו.

הצעות להתגברות – אמצעים

אנסה למיין עפ"י שדות קרב.

בשדה הקרב הרגיל, יחידות קטנות וניידות, בצד אחד מכירות את השטח היטב אבל טריות תמיד. הדבר הכי קשה הוא לשבור את השגרה, למנוע שעות קבועות, מסלולים החוזרים על עצמם. הציוד המתקדם בא לסייע ללוחמים ברמה גבוהה, המסוגלים לגרום לצד השני אי-יציבות, חיפוש מתמיד למכסה, מאמץ עדיף להגנה מאשר להתקפה עלינו. התמרון דורש למנוע מוצבים קבועים ושעננות. אני לא בקיא בתחום ולא אפרט יותר. הבעיה כאן לא נמצאית בידיעה אלא ביישום.

שוב, כאן קריטי הריגול. סון טסו ופרשניו ברורים בנושא: אין כמעט גבול תקציבי כדי לקבל מידע מדויק. האויב צריך לפחד שם אחד מן השני, להיות בספק כל הזמן על מי מודיע לנו. הטיפול ב"מוסרי מידע" בארץ [ולא "משתפי פעולה" שהוא ביטוי מעוות ולא נכון, ותרגומו לועזי נוראי] הוא זלזול לא רק לאנשים אלא גם בעקרונות הבסיסיים של ניהול סכסוך. אבל למדנו ששדה הקרב הרגיל, למרות חיוניותו, הוא החלק הפחות מודגש בסיפור. גם עבורם המודיעין קריטי.

כל השאר הוא בשדה הקרב הרחב, הפסיכולוגי.

הנושא השני הוא שליטה על העברת מידע לכל קהלי היעד, לא רק למערבי.

לפני מספר שנים רשות השידור הממלכתי, פתחה ערוץ לוויני לעולם הערבי. לא חשוב למה, סגרו אותו. איך אנחנו נראים? לסמוך רק על הטלוויזיות הערביות? העבודה החשובה כ"כ שעושה קול ישראל באיראן למשל עם הערוץ הפרסי. לא ניתן למדוד שום דבר אבל זו חובה לאומית להחזיק אמצעי העברת מסרים [תעמולה למי שרוצה להתחכם]. כלים מודרניים, מהירים בתגובה, צעירים בצורה. בזמן אמת אין לדובר צה"ל אפשרות לספק את הסחורה. אושרת קוטלר הוכיחה בערוץ 10 שגם לא משרד החוץ. גם כאן אש כוחותינו עקב מלחמות אגו.

הכל חלטורה ללא כלים, רצון טוב כאשר התעמולה הפלסטינית מתגלגלת עשרות שנים באוניברסיטאות ובטלוויזיות של העולם. מילא לאבד את האספסוף אבל אנחנו מאבדים אליטות בעולם.

להילחם בזמן אמת נגד הפצה של כל שקר, בכל שפה, בכל ערוץ גם ערבי. לא התחלנו אפילו בתחום זה. על האינטרנט, ניתן להרגיש קצת גאווה ממאמר של רונן ברגמן ב"ידיעות אחרונות" (נובמבר 2008) על יחידת ראם של השב"כ. קבוצה של אקרים כחול לבן העובדים גם על הגנת השרתים הישראלים. גם כאן, טיפה בים.

האם כל הקבוצות מתואמות? חיזבאללה כבר בשנת 2000 הקים קבוצות כדי לתקוף אתרים ישראלים. כמה אנחנו ? איך נתנו לאנלייזר לצאת מכאן. אני לוקח אותו כדוגמה של בזבוז [לא חשוב המקרה האישי], לבניית קבוצת אנשים שצריך לטפח לטובת המדינה, להפוך אותם לכלי נשק לטובתנו. כן זה לגיטימי. אם ישראל היא מעצמה במחשבים ואינטרנט, למה המדינה כה רחוקה מלהוביל ?

גם כאן, המספר של האנשים לא יהיה שווה לכמות חיילי האויב. אבל האיכות והתכנון הממוקד יכולים לחזק את הפער הדרוש. אנחנו זקוקים לאנשים צעירים, הנראים טוב על המסך, המסוגלים לייצר סימני שאלה רבים בצופים.

על כל נושא אמיתי אנחנו חייבים לחזור על הנתונים, בצורה מאורגנת, עם מסרים משותפים לכולם, מנטרות. כגון, חינוך בפלסטין והצגת ספרי הלימוד והמפות, כולל אצל אבו מאזן. השימוש והבימוי של נפגעים מדומים, של אמבולנסים, של מובן תרבות ה-שהיד ועוצמתה, של השחיתות. להזכיר שכל זה מסובסד ע"י מיסים של אזרחי העולם החופשי. לפני מספר שנים הפרלמנט האירופאי חנק דוחות המראים איך כסף אירופאי מממן טרור. ציר סוציאליסט צרפתי נזרק מן הבניין כי הוא העיז לפרסם את הנתונים, וזה הפריע אפילו למפלגה הסוציאליסטית הצרפתית. ואנחנו שותקים. להרים נושאים לתודעה, זה גם חלק מן היוזמה עפ"י סון טסו, זה לכוון את הנסיבות, לקבוע סדר יום. די ברק להגיב. בפוליטיקה הפנימית יש לנו אלופי הספינים. ביחסי חוץ, כלום!

השימוש בתמונות לא תמים. אנשים רבים מאד בעולם, גם בכירים, בונים דעה רק עפ"י כמה תמונות של שניות בטלוויזיה. הפלסטינים יודעים לביים ולפברק. אנו לא זקוקים לזה, אבל אנחנו לא מראים מספיק מה קורה אצלנו. אין בושות, לא צריך בושות, צריך לראות את האזרחים, ילדים וזקנים, אמבולנסים, הכל צריך להראות. גם את מעשי הפחדה של הפלסטינים על ה"עיתונאים" צריך להראות. אנחנו נתנו את מונופול הרגש למחבלים. פשוט פשע. בךי לדבר על הטבחים שהם מבצעים ביניהם.

בעולם המערבי, הסנגורים שלנו לא רבים. הם עושים מה שהם יכולים, אבל בלי סיוע, בלי כלים, עם הרבה כישרון אבל בלי הכשרה כדוברים מתורגלים של המדיה. הלשון צריכה להיות חדה ומהירה, המסר קצר. לכן, דוברים מיומנים צריכים לעבוד במשמרות, כל הזמן, לא רק במלחמה או פיק של אירועים. אין מקום לחובבנות. הכוונות הטובות לא מספיקות. הבודדים שמגנים על ישראל, רובם יהודים – ז"א חשודים מראש בשיתוף פעולה אוטומטי. גם בגלל שהם לא רבים, הם מופיעים יותר מדי פעמים והאפקט שלהם נחלש. כמו שהפלסטינים יודעים להראות צעירים-צעירות, אנחנו חייבים להציג דוברים "טלגניים" [מצטלמים ומעבירים מסרים היטב לטלוויזיה].

הצעות להתגברות – הדרך להשגה

הדבר הראשון: להיכנס לראש האויב, עדיף למפקדים, כדי לקבל מידע ולהעביר מסרים.

העברת מסרים: להציג את עמדתנו, והלגיטימיות שלה, מעבר לכל ספק לדעתנו.

1. לשכנע אותם באמצעים גם דתיים שלמאבק שלהם אין הצדקה אמיתית, להחליש את ה"מדוע".

2. לתת להם לשקול שוב ושוב עלות מול תועלת עד שיפנימו שניהול הסכסוך לא כדאי, שהשיגו את המרב רק דרך מו"מ, שאנחנו לא נופלים במלכודות. לא נמצמץ ראשונים, אנחנו כל הזמן מתחזקים.

עשרות שנים זה לא קרה, אך לא להתייאש. במלחמה הפסיכולוגית, אנחנו מרגישים טוב.

כניסה לראש: מדהים אותי עדיין איך נלחמו בערפת עשרות שנים ולא הצליחו להיכנס לקופסה השחורה שלו, איך מנהיגינו הלכו שולל אחריו למרות שהכל היה גלוי, כתוב על הקיר: ההשפעה הלא ברורה של מיתוס דתי, חצי אחים מוסלמים חצי סלח-על-דין, מלווה באידיאולוגיה מרקסיסטית של שנות החמישים, עם למידת לקחים של מאו ו-גיאפ. אם אתה לא מבין את העולם התרבותי שלו וגם לא יודע [או מתעלם] מה הוא אומר במעגל קרוב לאנשיו, אז אתה באמת לא יודע כלום עליו. יכול להיות?

המטרה היא לא רק לדעת, כמובן שחמאס רוצה למחוק אותנו מכאן, אלא איך. לגלות רצונות ותוכניות אופרטיביות.

3. חשוב כמובן מצדנו להסתיר. להיות כמו נאסרללה, שיודע לערבב בין שקר לאמת אך מציג את עצמו כאמין יותר ממנהיגינו. בגלל פוליטיקה פנימית ומלחמות אגו, הכל אצלנו שקוף. אפילו על מבצע מיוחד כל מועמד לרשות הממשלה מוכן להתבשם בשידור חי.

לכל הנושאים מעלה, בתחום התקשורתי, מרכיב מהירות הפעולה והתגובה הם גורליים. אם אין לנו אפשרות להגיב מייד, עם צוותים מתודרכים ומשלוחי מסרים ברשת בתוך דקות, אנחנו מפסידים. כמו שמהירות החיילים נתנה לנפולאון יתרון אדיר על יריביו, המסרים-חיילי צבא הפסיכולוגיה צריכים לזוז ולהתפזר במהירות שיא. גלים של עדכונים ישפרו עמדה, אבל העיקר הוא לתפוס עמדות, אפילו וירטואליות [לב השיווק]. הגנרל בופר מזכיר שהסובייטים יידעו להקים גבולות וירטואליים. היום זה עוד יותר נחוץ.

גם כאן, מסיבת עיתונאים מלאת שחצנות בשעה קבועה בערב סגנון דוברת צה"ל במלחמת לבנון השניה, זה פתטי. המלחמה היא און ליין.

4. גם לסכסוכים רגילים צריך למצוא בני ברית טבעיים. קהילות בינלאומיות רגישות לנושאים מסוימים היכולות להתקרב לנו יותר מאשר לצד השני. זה קיים עם המאמינים הנוצרים המבינים מה נופל על ראשם, אפילו אצלם בבית. ניתן לפעול כך לעוד הרבה קבוצות. גם אקולוגיים, גם פעילי זכויות אדם לא מושפעים מאנטישמיות, מיעוטים שונים מסביב לעולם. פתיחות החברה הישראלית, לא משנה מה קורה אצל השמרנים הדתיים, בולטת מאד בתוך מזרח תיכון חנוק בחוקים ברבריים [לתפיסה מערבית, זהירות]. גם להזכיר לעמים רבים בעולם שבעיות שלנו ושלהם דומות בהרבה מקרים.

היום, בסקרים בינלאומיים, ישראל מקבלת ציון דומה לשל איראן כמדינה מסוכנת לשלום העולם. זה מראה בדיוק עד כמה אנחנו מפגרים בלפרסם את עצמנו נכון.

אנחנו לא נצליח לבטל את התעמולה הפלסטינית ופונדמנטליסטית. אבל, אנחנו כן יכולים, מאד, למתן את תוצאותיהן ע"י מכונת הסברים ותעמולה יעילה. נביא לכאן תיירים, נחדש ונחזק קשרים עם העולם, מצבנו ישתפר. ואז שוב, הצד השני ירגיש שהוא לא מצליח, לא שובר אותנו, לא מבודד אותנו.

דוגמה קלאסית, הארגונים האנגלים הרוצים להחרים אותנו: אנחנו בקושי זזים מפעם לפעם, רק כאשר הם לקראת החלטה. כך לא פועלים! כל יום אנחנו חייבים להעביר מסרים, לשנות דעות, להוציא מהשורש את הרעיונות לנתק קשרים. המאמץ הוא אינסופי. האוניברסיטאות, שוויתרנו עליהן כמעט ארבעים שנה, הן קן להנהגות עתידיות. שם התעמולה הערבית חוגגת. זה לא עניין רק של כסף.

הניצחון האמיתי – חלק שלישי

בופר: "ההחלטה [להפסיק, להודות בתבוסה] היא אירוע בתחום הפסיכולוגי".

נושא חיוני: כדי לוודא ניצחון, מעבר להפסקת פעולה צבאית שנראית לעין, ניתן להתבסס על מספר עקרונות וקני-מידה: הידע שהצד השני הפנים סופית או לטווח ארוך לפחות שהוא הגיע למבוי סתום ולא יצליח. המחשבה שאין דרך בכלל אפשרית שתביא תוצאות. הרגשה עמוקה של חוסר אונים. אין מוטיבציה, אין תקווה, אין עוד תחבולה שיכולה להדליק מחדש את האש. כמובן שמסקנה זו יכולה להתבסס על נתונים חומריים, אבל בסוג סכסוך כזה, העיקר הוא פסיכולוגי.

המפסיד מגיע למסקנה, עפ"י הנתונים, שלהמשיך במערכה אין שום תועלת. המנצח לא מצהיר בפומבי שהוא ניצח, או שהעובדות בקרב ברורות, או שכאן המפסיד מודיע בתבוסה. אנחנו בלב עולם של תחושות. כמו בתיזכור על ראש הצרכן: זה קורה בפנים, לא צריך הצהרות. המחבל, המנהיג, מודה קודם לעצמו שהסיפור נגמר. הוא מוותר על מאמץ נוסף להתנגד.

הוא מתחיל לכוון את עצמו להישרדות, לבריחה. הרצון, על בסיס עובדות או לא, נשבר.

המטרה שלנו היא התחושות של הלוחמים מן הצד השני. אצלנו יש ייאוש מול המצב, לא שאנחנו בסכנה קיומית (אמנם?), אלא שנראה לעין שאין פתרון לפני שנים רבות, אין עם מי לסגור. זה ייאוש מסוג אחר. עדיין, כמדינה, כעם יהודי, אנחנו עומדים מול ייאוש זה במבט של עוצמה, איפה שאחרים יכולים לראות עוד נמר אחד של נייר [הגדרה של מאו על ארה"ב].

המטרה שלנו היא להשפיע ולכופף את רצונם [בסיס מושג המלחמה!] כדי שיפסיקו להילחם.

הטרור פועל לעיתים קרובות ככלי תקשורתי, וראינו שהמטרה היא לפגוע ברגש.

לשבור אצלם את הלגיטימיות, להקטין את האמצעים והתמיכה הכספית וציבורית, להצליח להביא לתוצאות זעירות ביותר נגד כל פעולה חבלנית, זה להביא למסקנה שאין טעם.

אומנם לא נצליח אולי לחסל לגמרי את הרצון, לפחות בראשים [וגם כאן אסור להתייאש], אבל נוכל מספיק כדי להפוך כל אירוע לשולי, ומבחינתם זה כישלון.

דוגמה הפוכה? ב-2006, העובדה שחיזבאללה החזיק מעמד והמשיך לשלוח טילים, זה היה מבחינתם ניצחון. ז"א וכך העולם הרגיש, מספיק שלא ניצחנו כדי להפיק שהפסדנו. ההרגשה שלנו של הזנב בין הרגלים ושל מתים לשווא, היא הניצחון עבורם.

דומה עבור חמאס ב-2014.

לא, אנחנו לא עושים שום מאמץ אמיתי כדי להשפיע, אנחנו בקושי מגיבים צבאית על הנעשה.

חשוב לזכור, מלחמות אלה הן לא היחידות המאיימות עלינו. גם מלחמות רגילות, קלאסיות, יכולות להתחולל עם שכנים. זה סוג אחר של סכסוך, של כלים, של שדה קרב. אנחנו חייבים להצטיין בשניהם.

תחושת ההפסד היא לא דבר חדש: קרבות רבים שהיו די מאוזנים הוכרעו כאשר מנהיג אחד זז אחורה, במכוון או בטעות, כאילו הוא מתכונן לברוח. דגל אדום זה מוריד את המוראל של חייליו, הם גם מתחילים להסתכל אחורה. מולם מרגישים שהנה עוד מעט גומרים ומתחזקים במאמץ. הספיראלה ממשיכה, וסוחפת הכל עמה.

התבוסה יכולה להתחיל משבר קטן, לא צפוי, כאשר הצד השני מזהה אותו ומנצל אותו עד השבר הגדול. שבר פיזי, שבר נפשי.

לפני שהיא נמדדת, התבוסה מורגשת. אם ייראו אותנו פורחים והם נגררים, עד ש"האסימון ייפול", או שהאוכלוסייה, שרובה רוצה לחיות כבני אדם תוכל להישמע.

השימוש המאורגן במידע, הסברים ותעמולה, בשפתם ועל בסיס התרבותי שלהם, הוא הסיכוי היחיד להביא למסקנות הנכונות.

אוסיף כאן בעתיד פרק חשוב על בסיס הספר על פעולות נגד התקוממות של הקצין הצרפתי יהודי המבריק דויד גלולה.

לקראת הסוף (זמנני)

שאלות לפני הסוף, תקפות גם לפני בחירות:

אילו אתה היית הורה של חייל חטוף, על מי כיום היית סומך כדי להחזירו הביתה ?

האם אתה בוחר בו? האם ניתן להחזיר בכל מצב [חי/מת], בכל מחיר?

מנהיג אמיתי שרוצה בשלום מלמד את עמו את חשיבות השלום, פרות השלום, רצונו הברור בו. ראה נלסון מנדלה. לדבר בקול רם וברור על אופק אחר, על רצון כן לשנות.

רוצים שלום ? זה מתחיל בחינוך.

תרגילי חשבון בבתי ספר על יהודים מתים, על חינוך הנקמה האינסופי מגיל הרך. מחנות אימון לילדים ולנוער. הטלוויזיה וכל המדיה מדברים רק שפה אחת, הסתה, חינוך לשנאה. היום, שלום עכשיו בארץ, וחינוך השנאה ממול.

מלכתחילה, הצד השקט היה טקטי בלבד, אך צעקת האשליות של חזרת כל הפליטים על כל האדמה נמשכו. רק שחלק מאיתנו לא רצה לשמוע, ועדיין עכשיו. שפה ממותנת ויחסי ציבור באנגלית, דברי אמת על התוכניות בערבית. גם אצלנו רצו לשמוע רק את השפה המתוקה.

קלאוזביץ משווה את המלחמה עם המסחר. כדי לחתום על הסכם צריך גם אמון משני הצדדים. לא תחבולות אינסופיות, לא שפה כפולה, לא שמירה על חלומות העבר.

מעבר לכך, מעבר לכל מה שהצד השני יכול לעשות, עלינו לקבוע את גורלנו: כל עוד אנחנו מדינה חזקה - לא רק בכסף או בתשתיות – אז לא יוכלו עלינו.

המשך יבוא

Serge's strategic blog - Le blog stratégique de Serge - 'הבלוג האסטרטגי של סרג

blog of strategy - blog de stratégie - בלוג על אסטרטגיה

תזכיר אסטרטגי ישראלי

Nombre total de pages vues

Archives du blog

Liens importants / articles sur mon père